שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
לשון מורינו הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א – עלון כבבת שמרם מס' 9
"המדרש הגדול שמות מביא מעשה
שהיתה זקנה אחת שאמרה למשה, בי זה לא יפגע (מכת בכורות), היא אמרה (למשה) לי אין בן, כתוב גדול הבית (הגדול שבבני הבית ימות), אבל אם אין אדם, הוא אחד (לבד בודד), אז הוא לא גדול הבית, גדול הבית צריך להיות עוד מישהו (שנמצא איתו), אז הזקנה הזאת אמרה לו, אתה אמרת אין בית אשר אין שם מת, הרי לי אין לי בנים, ואין (לי) בעל (כבר) שנים, אחד צריך למות, אבל על אחד לא היה גזירה, אדם שבודד בבית הוא גר לבד בחדר, עליו אין גזירה, רק כשיש שניים גדול הבית גדול במשפחה, אז כתוב כאן בפרשת בא כתוב ״ויאמרו עבדי פרעה אליו", היתה צעקה גדולה במצרים, היתה צעקה גדולה במצרים, והיתה צעקה גדולה במצרים כאן (במדרש הגדול עמוד) קס״ז סעיף ו' (על) פסוק ו' פרק י״א והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, יהיה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, לא יהיה בית שלא יצעקו שם, אין בית אשר אין בו מת, אז גדול הבית גדול המשפחה, בכורים של שאר ארצות, אפילו בכורים שיבואו מארץ אחרת."
"והיתה זקנה אחת, משה בא מבית פרעה, או עבר ברחוב, היתה זקנה (שנגשה אליו) והתחילה לצעוק עליו לצעוק עליו, ולא היה לו גבאים שיתנו לה שתי סטירות, הוא הלך בלי גבאים, הוא לא פחד, והזקנה הזאת מתנפלת עליו, מה אתה מביא עלינו מכת בכורות, מה אתה רוצה נעשה לך משפט מרת, מה אתה חושב לך, אמרה אתה נביא שקר, נביא שקר (היא) אומרת לו, ותעש לו נקמתו אומרת אתה נביא שקר, אתה אמרת אין בית אשר אין שם מת, גדול הבית גדול המשפחה, אני זקנה לבד כבר בת מאה, אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי אחים, אחיות, אין לי ילדים, אני זקנה בת מאה, אין לה לא אב, ותאמר אין בית אשר אין שם מת, מי ימות? אני אמות? עלי הגזירה לא חלה."
"והיא עשתה פסל מהבן שלה (שנפטר לפני כן), והיא היתה רוקדת, כל יום רוקדת שעה לפני הפסל, רוקדת (לפני) הפסל שהיה בדיוקנו, היא עשתה את זה מבצק דליש בדמותו (כך לשון המדרש ועשתה דיוקני דליש בדמות בנה) (דהנו שלשה בצק ועשתה ממנו דמות הבן שלה), וכל יום יום היתה רוקדת לפני הפסל, כל יום, שעה התבודדות, שעה ריקודים, עשתה ריקודים לפני הפסל, וכל לילה כתוב, היא לא היתה ישנה, כתוב במדרש, באותו לילה היא היתה ראשונה לפני כולם, שבאו הכלבים התנפלו על הפסל, התחילו לשסע אותו והיא התחילה ישר לעשות צעקות כאלה, עוד לפני כולם, והיא העירה את כולם לצעוק, והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, (כדברי משה רבנו). אז כל מכה היתה מורכבת מכמה מכות, אז כתוב בילקוט שמעוני (שמות פ"ז רמז קפב הרבה מיני צפרדעים ו14 מיני כינים) שצפרדע היה 14 סוגים, שחין כתוב זה היה 24 סוגים, שחין היה 24 סוגי שחין."
"אומר הקדושת הלוי פרשת תצוה שאמר הקב״ה למשה ״לך ואשלחך אל פרעה״ אומר הקדושת לי ה' לא רוצה שיהיה נזק לשום גוי, גם לא למצרים, המטרה שלו היתה שיחזירו את המצרים בתשובה, זה היתה הכוונה, ואם לא זכינו אז לא אומרים הלל, רק יום ראשון, (ושאר ימים) רק מצד המנהג, ולכן אמרתי לך ״ואשלחך אל פרעה״ שהוא יתברך הוא לא רוצה לעשות רע לשום יהודי ולשום גוי ולשום אדם בעולם, אפילו המצרים שעינו את ישראל בכל העיניים שבעולם, ה' לא רצה להמית אותם, ה' רצה שהם יעשו תשובה, ואז אחרי זה לאט לאט במשך הדורות יתקנו את זה, הם יעברו את הכל יתקנו את זה, אבל זה שנטבעו בים זה לא היה שום תיקון, זה רק היה נקמה בגוים, אבל זה לא היה שום תיקון."
"אז הוא יתברך טוב ומטיב ולא מיחד שמו על הרעה, מפיו לא תצא שום רע רק טוב, וגם לאומות העולם, אפילו שהם עינו את ישראל וצריך להעניש אותם, אומר הקדושת הלוי אז זה רע בעיניו יתברך הדבר הזה, זה קשה לו מאד, וגם אומות העולם קשה לו הרעה שהוא מביא עליהם, כי ה' רוצה שיחזירו אותם בתשובה, שעם ישראל יהיה אור לגוים, (כמ״ש) ״הלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך״ שיהיה כזה אור, שהעולם יאיר בכזה אור, שילמד תורה, והאור שלו יאיר מסוף העולם ועד סופו, שכל העולם יחזור בתשובה. משה רבנו בכה על כל הגליות, כל לילה בזמן שהיה בארמון של פרעה, והיה קם ובוכה לה' על צרות עם ישראל: כל מכה ומכה ה' היה מלמד את משה רבנו ניגון, ועל ידו היה משה עושה את המכה."
"וזה עשרה מיני נגינה, ובמכת ארבה ה' לא אמר לו מה להכות, ואפילו לשיטת רבי יהודה שאמר שהיה כתוב על המטה דצ"ך עד"ש באח״ב עדיין לא ברור שהא' הוא ארבה כי יכול להיות מכת אריות. שהרי כינים היה גם עם ערוב שלומדים זאת ממה שכתוב בתהלים (קה לא) ערוב לפני כינים. ולמה משה בחר בארבה, כי פרעה א"ל שעם ישראל הם ארבה. וה' אראה לו מה זה ארבה, שזה החיה הכי מסודרת כמ"ש ביואל (עין גם משלי ל כז מלך אין לארבה). אבל הצפרדעים קפצו אחת על השניה לתוך האש עד שהאש כבתה."
רק למחול ולסלוח
עד שמשיח מגיע, כל אדם חייב לעבור אין סוף בזיונות על כל תנועה שלו, ועל כל דיבור שלו ועל כל מעשה שלו, הוא חייב לעבור אין סוף ואין סוף (בזיונות), והוא צריך מצדו רק למחול ולסלוח, כי אם יהיה לו הקפדה, אפילו כחוט השערה, אז כבר לא יכול להגיע למה שצריך להגיע, הוא צריך להבין להיפך, שה' מגלגל מכל מיני כיוונים, ה' מגלגל כמו חנה ופנינה, ש״עלץ לבי בה'" (ששמחה והודתה לה' על שנולד לה בן) אז ריש לקיש אמר שהיתה או בת מאה או בת 90, (ויש אומרים) שהיא היתה כבר בת 130.
אז 130 שנה של הקזת דם, זה העניין של אבא אומנא, שהיה מקבל בכל יום שלום ממתיבתא דרקיעא, אז שלח אביי (תלמידים שיבדקו) מה עושה אבא אומנא, אז אמרו שהוא צנוע והוא מכסה כל אשה שנכנסת אליו מכסה אותה בסדין ולסדין הזה מחובר המזרק ששואב דם, והוא לא לוקח כסף מאנשים (אלא) יש קופה בחוץ וכל אחד שם כסף, והוא לא בודק כמה כל אחד שם, אבל זה עדיין לא מספיק לקבל שלום ממתיבתא דרקיעא, אדם צריך משהו אחר לגמרי . (אז אביי) שלח תלמידי חכמים שיגנבו לו דברים מהבית, ועד שהתגרו בו והתגרו בו והתגרו בו ותפסו אותו ברחוב (ושאלו אותו על החפצים שגנבו ממנו) מה זה? כמה זה שוה? והוא עם חיוך על הפנים (אמר להם), זה שווה כך וכך, אמרו איך אתה יודע? אומר זה היה שלי, (אז שאלו) ולא אכפת לך? (והוא) אומר, לא, (ושאלוהו) אז מה חשבת (שגילת שגנבנו ממך) ? חשב שפדיון שבויים נזדמן לחכמים, אמרו לו קח את זה, אמר אני כבר לא לוקח בחזרה.
ואז הבין אביי מדוע אבא אומנא מקבל כל יום שלום ממתיבתא דרקיעא. ואביי קיבל פעם בשבוע ערב שבת, ורבא קיבל רק בערב יוה"כ, וכל זה כתוב בתענית כ"א ע״ב. (תענית כ״א ע״ב אדם ששמו אבא אומנא ונקרא כך, משום שמלאכתו היתה הקזת דם והעוסק במלאכה זו נקרא ״אומנא״ היה בא לו שלום ממתיבתא דרקיעא כל יום. ולאביי היתה באה אותה בת קול כל ערב שבת. דהיינו, פעם אחת בשבוע, ביום שישי ואילו לרבא היתה באה אותה בת קול רק כל ערב יום כיפור. דהיינו, פעם אחת בשנה, בערב יום כיפור היתה דעתו של אביי חלשה.
כלומר, היה מצטער – משום מעלתו דאבא אומנא. שאבא אומנא היה לכאורה אדם פשוט, ובכל זאת היתה מעלתו גדולה כל כך, עד שהיה בא לו שלום מהרקיע כל יום. ואילו הוא, אביי, שידע בנפשו שהוא תלמיד חכם וצדיק, לא זכה לכך אלא פעם אחת בשבוע. אמרו ליה: אין לך להצטער על כך, כי לא מצית למיעבד כעובדיה דאבא אומנא אינך יכול לעשות כמעשיו הטובים של אבא אומנא ומה היו מעשיו דאבא אומנא? שכאשר היה עוסק במלאכתו, הקזת הדם, היה מושיב את האנשים לחוד, ואת הנשים לחוד, מחמת צניעות והיה לו מין לבוש, שהיה בו נקב קטן, ובאותו נקב היתה תקועה הקרן שמקיזין על ידה דם. שכאשר היתה באה אליו אשה להקיז דם, היה אבא אומנא מבקש ממנה ללבוש את הבגד הזה כדי שלא יצטרך להסתכל בבשרה כלל שלולא אותו בגד, היתה האשה צריכה לגלות את בשרה כדי שיוכל לתקוע שם את הקרן ולהקיז דם. אבל עתה, שהיתה האשה לובשת בגד זה, לא היתה צריכה לגלות מבשרה כלום, שהרי הבגד כבר נקוב ועומד. ואין צריך אלא לתחוב הקרן בגופה, ולהקיז דם.
עוד מספרת הגמרא ממעשיו הטובים של אבא אומנא והיה לו, לאבא אומנא, מקום צנוע, שאינו גלוי לעין כל ששם היו הבאים להקיז דם מניחין את הפרוטות שהיה עליהם לשלם בשכרו. ולמה נהג אבא אומנא כך, שכל אחד יניח בעצמו את השכר, ובמקום צנוע – כדי שלא יתביישו אלו שאין להם מה לשלם. מי שיש לו מה לשלם – היה מניח שם את המעות ומי שאין לו, ולא יכול היה לשלם, לא היתה לו בושת פנים בכך. שהיות והקופה היתה במקום צנוע, וכל אחד שם בעצמו את המעות, אף אחד לא היה יודע מי שילם ומי לא כאשר היה מזדמן אליו תלמיד חכם להקיז דם, לא היה נוטל ממנו תשלום.
ולא רק זה, אלא שאחרי שקם החכם מהקזת הדם היה אבא אומנא נותן לו מעות משלו ואומר לו: לך וקנה לך דבר מאכל, והברא את עצמך יום אחד, שלח אביי שני תלמידי חכמים, לבדוק את מעשיו של אבא אומנא, כדי להיווכח במעשיו הגדולים של אותו אדם, שבא לו שלום משמים יותר ממנו הושיבם אבא אומנא בביתו, והאכילם והשקם, ושטח להם מצעי צמר נאים לישן עליהם בלילה. בבוקר, כרכו אותם תלמידי חכמים את מצעי הצמר – ונטלום, ויצאו עמם לשוק למכרם שם ומצאם שם אבא אומנא. תעריך לנו כמה שוים מצעים אלו, וקנה אותם לך! ורצו החכמים לבדקו אם יחשדם כגזלנים, או שמא יעריך את המצעים בפחות משווים, כדי שלא יפסיד הרבה בכך שיקנה אותם מהם למרות שהם שלו. אמר להם את הסכום.
אמרו לו שמא שוים הם יותר מכך? אמר להם בסכום זה אני עצמי קניתי אותם אמרו לו מצעים אלו שלך הם – ונטלנו אותם ממך. בבקשה ממך, אמור לנו, כשראית שאנו מנסים למכור את מצעיך בלא רשותך במה חשדתנו? אמר להם אמרתי לעצמי, אולי הזדמנה לכם מצות פדיון שבויים דחופה, והתביישתם לומר לי שאתם זקוקים לכסף. ולכן באתם מתחילה להתארח בביתי, כדי שתוכלו להשיג כסף באופן כל שהוא. אמרו לו עתה, שהתברר לך שנתכוונו רק לנסותך, טול לך את מצעיך! אמר להם מאותו רגע שסברתי שנטלתם את המצעים לצורך פדיון שבויים, הסחתי דעתי מהם, ונתכוונתי שישמשו לצרכי צדקה).
אז הרבי אומר (בתורה לד), שלכל יהודי יש נקודה, נקודה אחרת לגמרי, יכול להיות אבא אומנא, יכול להיות יהודי שמקיז דם, אבל יש לו נקודה שהוא מקבל איתה כל יום שלום ממתיבתא דרקיעא, זה רק תלוי בקדושה של הבן אדם, בצניעות של הבן אדם, בצדקה של הבן אדם, והעיקר הוא באמת שיש לו אהבת חינם לכל יהודי ויהודי, ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
באדיבות עלון כבבת שמרם – 058-500-6318
