שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל"(ט,א).
"אף פעם לא מספיק לנשמה שלך כי הנשמה היא דבר כזה גבוה, היא חלק אלוק ממעל"
"שמיני זה כבר מעל הטבע. שמיני זה כבר האין סוף. שמיני זה להפוך את השבעים מדורות אש של תאוות ויצרים לשבעים שלהבות דקדושה" (מורנו הרב ברלנד).
"והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (יא,מד).
קדושה זה משהו כזה שקט, כזה עדין, בקושי יכולים להבחין בו. אבל העוצמות הן עצומות.
זה בעצם החיבור שלנו אל ה'. "והייתם קדושים כי קדוש אני". אם אני קדוש, אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים. הקב"ה לא מוותר לנו. הוא לא מתפשר. אנחנו השתלשלנו ממנו, אז אם הוא קדוש, גם אנחנו צריכים להיות קדושים. כל תזוזה הכי קטנה של יהודי לכיוון הקדושה עושה כזה רעש בשמים, עושה כזאת נחת רוח לבורא. אדם פתאום מרגיש שהוא רוצה לכוון יותר בתפילה, לאכול פחות, לשמור את העיניים, הוא רוצה ללמוד לוותר, לעשות איזה מעשה טוב, זה הכיוון! אין כיוון אחר!
העולם הזה עלול לגרום לנו לשכוח לגמרי את היעד האמיתי שבשבילו הגענו הנה. הוא תופס את מבט העין שלנו ומפריע לנו להביט את התכלית. מתעניינים בהבלי העולם הזה ושוכחים את העיקר, את מה שבאמת יכול לשמח אותנו ולמלא את נפשותינו.
להתקדש זה אומר לפרוש כמה שיותר מהתענוגות המדומות של העולם הזה, שאף פעם לא ממלאות את הנפש, תמיד מרגישים איזה חסרון, זה אף פעם לא מספיק לנשמה שלך כי הנשמה היא דבר כזה גבוה, היא חלק אלוק ממעל. אומנם לא צריך להסתגף, צריכים את כל מה שצריך לקיום הגוף והנפש, אך לא להפוך את זה לתכלית ולמרכז החיים.
התורה מזכירה את בכורי ישראל ואת בכורי מצרים. מה זה בכורה? לבכר את זה על פני זה. להעדיף. בכורי ישראל מבכרים את הקב"ה על כל ההבלים של העולם. ואילו בכורי מצרים מבכרים את כל הבלי העולם. ואז מה קורה להם? מכת בכורות. מכת בכורות זה להרוג ולהשמיד כל רצון אחר חוץ מהרצון לבחור בה'.
אמונה זה השער אל הקדושה. אדם חושב, בשביל מה יש הקב"ה בעולם? שיביא לי. שיביא לי את זה ויביא לי את זה. המון דברים אני צריך שיעזור לי בהם. ה' אומר: זה לא הולך ככה, אני לא רק נותן מתנות. אני גם רוצה ממך משהו, מה אתה נותן לי? אז האדם אומר: מה אני יכול לתת לך ה', אין לי מה לתת לך. אין לי כלום! אני עני ורש. אני לא חכם. ואני לא מבין. אתה חונן לאדם דעת, אתה הכל נותן. הכל אצלך. לי אין כלום.
אבל יש דבר אחד שאתה כן יכול לתת לה'. שאותו ה' רוצה ממך. אמונה. עם האמונה אתה יוצר את הכלי שאז ה' יכול לתת, הקב"ה לא נותן בחינם, הוא אומר- אני רוצה שתתנו לי את הכלי. "כי אי אפשר להתקרב ולכנוס לשום קדושה ולשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך כי אם על ידי האמונה הקדושה וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש לאדם בעבודת ה' אי אפשר לנצח כי אם ע"י אמונה" (ליקו"ה גילוח ג,ח).
אדם משליך את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו. ועיקר האמונה היא שכל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה כי זה הדבר שהכי מתנגד עם השכל. אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.
ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שנתאמץ שבכל מסלול שהגענו אליו בחיים, כל מסלול, הכי גרוע בעולם, שזרקו אותנו לפה וזרקו אותנו לשם, כאלה מסלולים קשים שהגענו אליהם בחיים, שפתאום אנחנו רואים שהדרכים סתומות לנו, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא רואים כלום, הכל חשוך, הכל סתום, אבל מוכרחים לזכור ולהאמין שיש ה' בעולם שעושה את הכל והכל ברחמים. האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, עם כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם ועושה מכל זה ניגון נפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שה' עושה את הכל וזה תמיד לטובתנו. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי.
כשאדם אומר על כל דבר שקורה לו תודה, זה מראה שהוא מאמין. הוא מאמין שזה טוב. שכל מה שעושה ה' זה לטובה. עיקר האמונה היא במקום שהשכל מראה לך על מקרה מסויים שהוא לא לטובה, ואתה משליך את השכל ומחזיק באמונה שהכל לטובה.
צדיקים מצדיקים עליהם את הדין. התורה מספרת בפרשה שלנו על שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו, שנשרפו ביום אחד ואיך הגיב אהרון? "וידום". הוא קיבל עליו את הדין באהבה, היה בחזקת דומם, שלא היה ניכר עליו אפילו שמץ של אבלות, שזה הרבה יותר מאשר לשתוק ולהחריש. נדוד המלך, אומרים חז"ל, זכה למדרגה עוד יותר גבוהה, שלא רק ששתק בעת צרה וצוקה אלא יכול היה גם לנגן ולזמר, "למען יזמרך כבוד ולא ידום".
קדושה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות. לאט לאט. כמו שה' כל כך אוהב אותנו ומאריך אף אתנו, כך גם אנחנו צריכים להאריך אף עם הילדים, עם הבן זוג, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם הכשלונות שלנו, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום, צריך שתהיה לנו סבלנות. כי אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו ואז צריך שתהיה לנו סבלנות עם עצמנו ועם הסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. אחרת זה ריבוי אור, זה לא המדרגה שלי, זה עלול להפיל אותי למרה שחורה. אני לא מאשים את עצמי על מה שעוד לא השגתי, אבל גם לא פוטר את עצמי. לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. אדם צריך בעבודת השם לעלות מדרגה למדרגה ולא לקפוץ גבוה מדי למדרגות שלא שייכות אליו. כאשר קופצים גבוה מדי ולא עולים בשלבים אז נמצאים בסכנת נפילה וכפי גודל העלייה כך גודל הנפילה. במקום לטפס גבוה מדי ולהתרסק ח"ו, תטפס לאט. נפלת? תקום ותתחיל מחדש. במשך שבעה ימים המשכן פורק ונבנה מחדש, בנו ופירקו, בנו ופירקו. לומר לך שמשכן שאמור להכיל השראת שכינה מוכרח להיות מבוסס על דבר אחד – התחלות חדשות. רבינו מלמד אותנו לבקש כל החיים דבר אחד, איך עושים אאן ועכשיו התחלה חדשה.
העיקר זה הרצון שיש לך גם אם עדיין לא זכית לתקן איזו מידה או להתגבר על תאווה, הרצון זה כוח אדיר. אם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. הנקודה הזו של הרצון היא שמריצה אותי, והיא גדולה מהכל, היא אינסופית, אין לה גבולות. "כי העיקר הוא הרצון. ותיכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדושה להתקרב לה' ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון, בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות (ליקו"ה ברכת המזון ד,יב).
החיים זה מלחמה. כל הזמן שאדם חי הוא בתוך מלחמה. מלחמה בתאוות ובמדות רעות, מלחמה באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. רבונו של עולם תעזור לי במלחמה הזאת כי לבד אני לא יכול, כי אין לי סכוי בלעדיך.
אדם, המחשבות הרעות, הרצונות הרעים, לרגע לא עוזבים אותו. עד כדי כך שנדמה לו שאולי באמת אין לו סיכוי במלחמה הזאת, אולי באמת זה לא בשבילו. רבונו של עולם, כל כך הרבה פעמים התחלתי, כל כך הרבה דרכים ניסיתי ושם דבר לא זז, רבונו של עולם עד מתי?! ומה עונה הקב"ה? תמשיך, אל תשלים עם המצב השפל שלך, אם תמשיך לייחל, לבקש ולהתגעגע אתה תגיע למחוזות נפלאים! אין שום תנועה שנאבדת! כל תפילה פועלת! אתה לא לבד. יש לך אבא שבשמים שרוצה לעזור לך. יש צדיק שקרוא בקול גדול: "ה' איתך, עימך ואצלך, אל תתייאש".
אם אדם לא יעבוד לבטל את היצר הרע, אם אדם לא יקדיש, את כל הכוחות למלחמה ביצר הרע הזה, הוא לא יעזוב אותו.
קודם כל תתחזק ביראת שמים. איך אדם יעצור את לבו מלחטוא? רק עם יראת ה' ופחד מהדר גאונו. "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ). רק היראה שומרת על האדם מפני החטא.
יראה היא הבושה של מי שיודע שה' ניצב עליו ומשגיח על כל מעשיו בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד". אנחנו חיים בדור שיש בו הרבה נסיונות ופיתויים, ואף אחד לא יכול לעמוד ולהחזיק את האדם שלא יפול אלא רק דבר אחר בעולם – היראת שמים שלו. כי אם אין יראת שמים ולא פוחדים מה', אז עושים מה שרוצים ונופלים למקומות הנוראים ביותר רחמנא ליצלן. וזו הסיבה שצריכים להתקרב לרבנו הקדוש והנורא דוקא בדור הזה, כי רבנו הוא אוצר של יראת שמים כפי שהעיד על עצמו, ולכן מי שמתקרב לרבנו הקדוש יש לו הגנה מאד גדולה שלא יפול מדרך הקדושה, כי הצדיק מכניס באדם יראת שמים נפלאה, שגם כאשר באים הנסיונות, היראת שמים שלו מצילה אותו.
כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. רק שם. אז הוא מקבל את הפרופרוציות הנכונות. איך לחיות בעולם הזה.
צריך אין סוף תפילות, ומעומק הלב שה' יציל אותו מיצרו הרע. כי הוא יודע שבלי ה' אין לו סכוי. ה' לא בא בטענות לאדם על זה שיש יש לו יצר הרע, הרי כך ה' ברא אותו, אלא ה' רוצה שהאדם יתפלל על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים. כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. זה חיים או מוות. לא יתכן להרגיש את טעם החיים כשהעיניים משוטטות והמחשבה נטמאת.
קשה עד מאד לחוש ככה את הטעם המתוק של עבודת ה', בעיקר את הטעם המתוק של התפילה. אין עונש יותר גדול מזה כשאדם אין לו חשק להתפלל, הלב שלו נהיה קר לכל דבר שבקדושה כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר.
כשאדם מבין שרק עם תפילה הוא ינצח את המלחמה, והוא מתחיל להקדיש זמן קבוע לתפילות, יש לו מזה שמחה עצומה, כי יש לו דרך, יש לו כיוון, הוא פועל, הוא עושה, העיקר שיש לו יעד, יקח כמה זמן שיקח.
כשאדם, בעמל כפיו, במאמץ, בעבודה פנימית עצומה ועמוקה, בעמידה בנסיונות קשים, בבירור בלבולים והסחת הדעת מהם, כל אחד והנסיונות שלו, כשבתוך כל הצמצומים האלה מתגלה איזה אור אלוקי, אז זה כזה מן תענוג, זאת כזאת רחמנות של השם שהוא מזכה את בני האדם בתענוג הזה, בחיבוק הנפלא הזה.
כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם. מכאן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.
האדם צריך להרגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע בכל עת להשם יתברך. להשתדל תמיד שיהיו לו רצונות טובים וחזקים דקדושה.
הגעגועים, הכיסופים, זה הכוח של הלב, זה הכוח הכי עצום, עם הכוח הזה יכולים להגיע לדברים הכי נפלאים. אין לך משהו, אבל אתה יכול להתגעגע. להתגעגע למשהו אתה תמיד יכול. "כל מעייני בך", כל הכוחות נפש שלי, כל המעיינות שלי, כולם כולם רק בך מרוכזים, אני מתגעגע רק אליך.
אדם שרצה להתקדש. צריך להתחבר לדברים הנצחיים. צריך לזכור כל רגע שבעצם הכל שטויות, רק ה' זה האמת. כשאנחנו עם ה', עם הנשמה, אז הכל נפלא, אנחנו שמחים. כשנמצאים עם הגוף בטח ששמחים, אבל אחרי רגע הכל מתקלקל, הכל איננו.
המלחמה על הקדושה לא נפסקת. אדם, אם הוא לא הולך קדימה, הוא הולך אחורה. הוא נמשך לתאוות של העולם הזה. בן אדם צריך להכניס קדושה לתוך הבית שלו. ילד צריך לראות את האבא שלו עושה עוד דברים חוץ מאשר לאכול. זה צריך להיות בית של תורה, שהשכינה שורה בו, שהאהבה והחדווה מרוממים אותו, שהשלום והרעות מעלים אותו לשלימות עליונה. כשאדם מתקדש, כשהוא מתקרב אל ה', הוא פחות מרוכז בעצמו וגם פחות מרוכז בעניינים הגשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים, ואם הוא יהיה בסדר בענין הזה של לעשות את רצון ה', לשמור את מצוותיו וללכת בדרכיו, אז ממילא יהיה לו גם טוב בגשמיות.
כמו בסיפור הבא:
רווח מול הפסד.
אני מחנך במשך שנים רבות, ואת הסיפור הזה אני מספר מדי שנה לתלמידיי. למדתי בישיבה גדולה מצוינת. נחשבתי בחור טוב ומתמיד, וכשהגעתי לפרקי, התארסתי עם בת למשפחה טובה מאד, שהיא כיום אשתי. שבועיים לאחר האירוסים החלו הורינו לחפש דירה בעבורנו. מפעם לפעם זימנו אותנו כדי שנראה בעצמנו דירות, אך לא מצאנו דירה מתאימה. עבר חודש וחצי, וכולנו נלחצנו מאד שכבר הגיע חודש לפני החתונה ועדיין אין דירה. אני טיפוס דומיננטי ומעשי מאד. הרגשתי שסביבי כולם עסוקים בטרדות היום יומיות ובארגון החתונה, המנות והעיצוב, ושוכחים שאנחנו אמורים לגור איפשהו בסיום החגיגה. בוקר אחד החלטתי לעשות מעשה. יצאתי באמצע סדר א', בשעה 12:00 בצהריים, למשרד תיווך בעיר. ישבתי אצל המתווך והוא הציע לי דירות, עד שהגענו למספר דירות שנראו לי מתאימות מאד מבחינת מיקום, תיאור ומחיר. אמרתי לו שאני רוצה לראות את הדירות יחד עם הוריי ועם הורי ארוסתי. הוא אמר שאין בעיה ושאודיע לו ברגע שנרצה לראותן. לאחר מכן החתים אותי, שאם אכן נקנה את אחת הדירות שהוא הציע לי, נשלם לו שני אחוזים ממחיר הדירה, כפי שמקובל. חזרתי לתפילת מנחה ולארוחת צהריים, והתכוונתי להתקשר להוריי שיתאמו עם הורי ארוסתי לגבי הערב. לפני שהספקתי לעשות זאת, התקשר אביה של ארוסתי לטלפון הציבורי בישיבה ואמר לי כי ראה מודעה למכירת דירה שהייתה מודבקת על עץ ליד ביתו וכי נראה לו שהיא מתאימה לנו מכל הבחינות. "יופי", אמרתי לו, "גם לי הציעו דירה היום, אבל כמובן כדאי לראות דירה שעליה לא צריך לשלם דמי תיווך. עדיף שנראה קודם את הדירה שאתה מצאת".
נפגשנו בשעה תשע בערב, וכפי שתכננו, הלכנו לדירה למכירה שהייתה רשומה על הפתק שתלש חמי מהעץ. ראינו את הדירה והיא מצאה חן בעינינו. "אני חושב שאין צורך לראות את הדירות שהציע המתווך", אמר חמי. הסכמתי אתו. הדירה באמת הייתה 'תפורה' עלינו. הוריי והורי רעייתי החלו לשבת עם בעל הבית, והשאלה הראשונה שהוא שאל היא: "האם הגעתם מתיווך או מהמודעה?" אביה של ארוסתי אמר: "תלשתי את המודעה מהעץ, הנה הפתק". לפתע חדר חשש ללבי, אמרתי להם: "רגע אחד, חכו". הוצאתי את החוזה שעליו חתמתי עם המתווך באותו בוקר, וברגע שראיתי אותו חשכו עיניי. הדירה הראשונה שהייתה רשומה שם, הייתה הדירה שבה ישבנו. הסתכלתי שוב. רחוב, מספר בית, קומה ומשפחה. אחד על אחד. לא ידעתי איך אני אומר את זה, אך לא הייתה שום ברירה. במעמד כולם- הוריי, חמי, חמותי וארוסתי- נאלצתי להודיע להם כי בבוקר יצאתי למתווך והתחייבתי לשלם למתווך שני אחוזים אם נרכוש את הדירה הזו, שחמי תלש את פרטיה באותם רגעים ממש מהעץ… איני זוכר כמה הפסדנו על ביטול התורה הזה, אבל תעשו את החשבון לבד. שני אחוזים ממחיר הדירה. זה הסכום שהייתי חוסך אם הייתי מחליט לשבת וללמוד עד סוף סדר א' ולא לדאוג למתווכים. אבל אני לא עמדתי בניסיון ונאלצנו לשלם למתווך את הסכום כולו. עד היום איני יודע מה היה קשה יותר – הכסף שהפסדתי או אי הנעימות על כך שיצאת בסדר א'… בכל מקרה, אם תחברו את שניהם תבינו איזה שיעור למדתי על ביטול תורה.
אתה אוהב סיפורים עם סוף טוב, אז יש לי אחד כזה בשבילך. שנים לאחר מכן, בהיותי אברך כולל, חסכתי סכום של 20,000 דולר ורציתי להשקיע אותם, שיישאו פרי. באותה תקופה, רבים מידידיי רכשו חלקות קרקע באזור אשקלון ב- 25,000 דולר ליחידה. זו הייתה השקעה שעברה מפה לפה, ומאות רבות של יהודים וביניהם חרדים רצו לרכוש אותן, מפני שנאמר להם שהקרקע תופשר בתוך חצי שנה ותהיה שווה פי עשר מההשקעה המקורית. הסיבה שכולם רצו לרכוש את הקרקעות הייתה בגלל אדם אמין ומכובד שהיה איש הקשר לציבור האברכים, ולמעשה, המלצתו הייתה כמו תעודת ביטוח לעיסקה כולה. למעשה, אותו אדם עשה את מלאכתו מפני שהאמין בכל לבו שהוא מאפשר לאברכים לחתן את ילדיהם בקלות. אני התכוונתי להשקיע את כספי במיזם הזה וכבר שוחחתי מספר פעמים עם אותו איש קשר. סיכמתי אתו שאעביר לו את הכסף. דא עקא, שהיו לי 20,000 דולר וחסרו 5,000 דולר שהתכוונתי ללוות מהבנק. אבל הבנק פותח שעריו בשמונה וחצי בבוקר, ובאותה תקופה למדתי בכולל יום שלם מחוץ לעיר, מה שהכריח אותי לצאת לפני השעה שמונה וחצי, זמן פתיחת הסניפים. היה יום אחד בשבוע שבו הבנק היה פתוח עד השעה שש וחצי בערב, והתכוונתי באותו יום להגיע ולהוציא כסף, אך בדיוק היו פקקים ונתקלתי בדלתות סגורות. איש הקשר החל ללחוץ עליי: "נותרו קרקעות ספורות", אמר "אני שומר לך אותן, אבל לא אוכל להתחייב". חשבתי לצאת בוקר אחד חצי שעה מאוחר יותר, אך אז נזכרתי בקבלה שקיבלתי על עצמי, לעולם לא לבטל תורה בגלל דברים בטלים, גם אם מדובר בדירה או ברווח כספי.
אני חייב לציין שנקלעתי לניסיון לא פשוט. אתה צריך להבין שלהחמיץ את העסקה הזו לא היה אופציה בכלל. כולם ידעו שזה משהו שמסדר לך שניים שלושה ילדים בעתיד הקרוב. כולם סביבי קנו, ואני תקוע עם 5,000 דולר ועם איש קשר שמסתכל עליי כאילו אני בן אדם לא אמין. "שמעתי שאתה רציני", הוא אומר לי בטון המטיל ספק בכך… הרגשתי אי נעימות מחד, וחוסר אחריות מאידך. "איך אני מפסיד הזדמנות כזו?!" שאלתי את עצמי, ולא הייתה לי תשובה. אבל לעשות מעשה, לאחר לכולל בשביל העסקה- זאת לא העזתי לעשות. קרו מקרים שאיחרתי בגלל הכרח ללכת לקופת חולים עם אחד מילדיי, אבל לצורך כספי כבר היה לי ניסיון, ולא ניסיון טוב… המתנתי בקוצר רוח ליום רביעי, היום שהבנק היה פתוח עד לשעה מאוחרת יותר, כאשר בכל יום מודיע לי איש הקשר שנותרה קרקע אחת וברגע שהיא נמכרת הפסדתי את ההזדמנות שלי. קשה לי לתאר באיזה ניסיון עמדתי. ביום רביעי יצאתי מהכולל לאחר סיום, הגעתי לבנק בזמן והצלחתי לארגן את ההלוואה על סך 5,000 דולר. מיד כשיצאתי, התקשרתי לאיש הקשר כדי לפגוש אותו. הוא לא ענה. התקשרתי שוב ושוב, לבי מסרב להאמין, אך בתוך תוכי ידעתי שהפסדתי את העסקה. מעולם לא קרה שהוא לא ענה. בלילה הלכתי לביתו, נקשתי על הדלת והוא פתח. אמרתי לו שהבאתי את הכסף כולו ושאני רוצה לסגור את העסקה. הוא הביט בי, ולפתע הבחנתי שהוא אינו נראה כתמול שלשלום. "תגיד, אתה היחיד שלא שמעת?" שאל. "מה לא שמעתי"? "בעל הקרקעות ברח לחו"ל, איני יודע מה קרה לו, אבל לפי מה שאני מבין הוא פשט את הרגל, ומסתבר שגם הקרקעות לא היו שלו. אתה לא מבין מה עובר עליי. כולם מתנפלים עליי, והם קצת צודקים, נתתי את המילה שלי, גרמתי לאברכים להפסיד את כספם, אני באמת האמנתי בו ולא שעיתי לאלה שהזהירו אותי… תגיד תודה לקב"ה – ניצלת מהפסד כספך".
יצאתי משם, המום כולי. מצד אחד רציתי לפצוח בריקוד אך לא עשיתי זאת, כי ידעתי שכל חבריי הפסידו סכומי עתק. חלקם לקחו מספר חלקות קרקע תוך לקיחת הלוואות. אולם בדרך עברתי דרך בית כנסת להתפלל ערבית ונשאתי תפילת הודאה מיוחדת לבורא עולם על שניצלתי בזכות הקבלה שקיבלתי על עצמי שלא לבטל תורה בשביל שום דבר. כעת הבנתי שההפסד של דמי התיווך היה שכר לימוד שהשתלם בהחלט. בזכות הלימוד ההוא עמדתי בניסיון הקשה ולא ביטלתי תורה לרגע אחד. כך "החמצתי" את העסקה שהייתה מורידה את כספי לטמיון וגם מכניסה אותי לחובות. "ותלמוד תורה כנגד כולם"
תפילה
רבונו של עולם
רוצה להיות איש קדוש. שכל הזמן דבוק בך. שכל הלילה וכל היום שלו זה לעשות דברים לכבודך. שהוא שומר מכל משמר על הסדרים שלו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.
שהפה שלו כל הזמן ממלמל פסוקים קדושים. שמי שרואה אותו מתפלל, הנשימה נעצרת לו. שכל ענייני העולם הזה ומנעמיו לא מדברים אליו, כי הוא מוצא את כל השמחה שלו אצלך אבא. שהוא לא מדבר מה שלא צריך ולא אוכל מה שלא צריך ולא מסתכל על מה שלא צריך וגם לא שומע מה שלא צריך. רבונו של עוללם, תעשה אותי איש קדוש.
רבונו של עולם
תן לי אמונה. תעזור לי להתאמץ להאמין שכל מה שקורה לי בחיים זה הכל ממך והכל לטובה. תעזור לי להתאמץ להאמין שאתה יכול הכל, גם מה שנראה דמיוני לגמרי, בניגוד לטבע ממש. תעזור לי לזרוק את השכל וללכת רק עם אמונה. אמונה שרק אתה יכול להושיע אותי, לא אף אחד אחר. אפילו שלכאורה זה נראה שמישהו אחר עזר. וכשהכל פתאום נחשך, ולא רואים קרן אור באפילה, ואני שבור לגמרי ולא מרגיש כלום, לזכור שזה הזמן לברוח אליך אבא, למצוא אצלך את הנחמה ואת התקווה, לקבל ממך כוח להמשיך הלאה, להתחבר אליך מחדש.
רבונו של עולם
תעזור לי ללמוד להגיד תודה. על כל דבר קטן שיש לי, על כל דבר שאני משתמש בו לצרכי, שבכלל לא עולה על דעתי להודות עליו כי זה נשמע קצת מצחיק. אך בעצם, זה הכל מתנות ממך אבא, כי שום דבר לא נמצא פה מעצמו, שום דבר לא מובן מאליו, הכל אתה יצרת ומה היינו עושים בלי כל הדברים האלה?!
זכה אותי אבא לזכור להגיד תודה על כל הדברים שכבר קיבלתי והם כאילו מובנים מאליהם. אל תתן לי לשכוח שכשהתפללתי עליהם הבטחתי לא להפסיק להגיד לך תודה אם אקבל ואני לא מקיים מה שהבטחתי.
ותלמד אותי אבא להגיד תודה גם על הדברים הקשים. כי זה הכי קשה. זה בדיוק ההפך מהשכל. אני שבור, אני מודאג, אני בצער, אני עוד יכול להגיד תודה?!
אבל אני יודע אבא שכשאומרים וחוזרים ואומרים תודה גם על הדברים האלה, פתאום יש פחות צער. פתאום באמת מרגישים שאולי זה לטובה כי כל מה שאתה עושה לנו זה הכל רחמים שלך, זה הכל לטובה.
שבת שלום
מנחם אזולאי
אשמח לקבל את השיחה השבועית לאימייל