סוד הירידות בעולם הזה והעמידה בהיכל המלך

שיעור מס' 290 | * מוצש"ק פר' יתרו, אור לכ"ה שבט תשס"א - מלוה מלכה לארגון הצעירים 'בני תורה' (המשך מ-289)

בעולם העשייה, הדרך היחידה לעלות היא דרך ירידות שנוצרו מחטא עץ הדעת, אך אסור לאדם להתייאש או להשלים עמן כ'טבע'. במיוחד בירושלים, שהיא היכל המלך, כל פגם קטן נדון בחומרה, ולכן חובה על כל אדם לומר את הוידוי הגדול ולקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין כדי להמתיק את הדינים.

אחרי חטא עץ הדעת, כל אדם חווה נפילות למקום אליו הוא נופל. אולם, המטרה האמיתית של כל נפילה היא הצעקה "איה מקום כבודו", שדרכה האדם עולה ומעלה עמו את כל הנפילות. בעולם הזה, שהוא עולם העשייה המלא בקליפות, הכלל הוא ש"ירידה צורך עלייה". אי אפשר לזכות לעלייה רוחנית אלא דרך ירידות. אם לא היו קטרוגים ומניעות רבות, האדם היה מת מרוב עוצמת הקטרוגים שנוצרו מחטא עץ הדעת. הקליפות אמנם בולעות את האדם זמנית, אך כשהוא יוצא מהן – הוא מנצח אותן. לעתיד לבוא, יתבטלו כל הקליפות והעננים, והעולם יהיה כולו קודש, אך כעת המסלול עובר דרך ירידות.

צעירים המתקרבים לגיל עשרים צריכים לדעת שיש להם חלון הזדמנויות לעשות תשובה. מגיל עשרים מתחילים הדינים. פעמים רבות, במקום להכות את האדם הבוגר שלומד תורה, המכות עוברות חלילה לילדים. הילדים חולים, נופלים או נולדים עם מומים בגלל הקליפות שאנו בוראים בעוונותינו. אדם חושב שהחיים הם הפקר, אך אין בעולם הזה שום שניה של הפקרות.

סוד הירידה וההתמודדות עם הייאוש

רבי נתן מסביר שאין דרך אחרת – אדם לא רוצה ירידות, אבל זהו המסלול. החכמה היא לא להישאר בירידה ולא ליפול לייאוש. אל תגיד "זה אני" או "זה הטבע שלי". זה לא הטבע, זהו פגם חטא עץ הדעת. המסלול הוא שיורדים ועולים, צועקים ובוכים, כדי לזכות לקדושה.

אפילו הצדיק חווה בחינות של שמש וירח, עליות וירידות, ולכן יהושע בן נון יכול היה לומר:

"שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן"

'דום' משמעותו אמירת שירה, כפי שמובא במדרש תנחומא שיהושע אמר שירה במשך שישים שעות.

כוחו של הוידוי הגדול להמתקת דינים

כדי להינצל מהדינים הקשים, על כל אדם לעשות תשובה על מה שעובר עליו בכל רגע. מומלץ לומר בכל לילה לפני השינה, ואפילו כמה פעמים ביום, את הוידוי הגדול של קבלת ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק.

כל חטא שאנו עושים פוגם באותיות הקדושות של שמות הוי"ה ואדנ"י, ומפריד ביניהן. האותיות הללו הן אלו שמענישות את האדם. למשל, אדם שחטא ונתחייב שריפה – אם לא יאמר את הוידוי, האות ד' של שם אדנ"י עלולה לפגוע בו, לשרוף את דירתו או לפגוע בילדיו חלילה. אך כשהוא אומר בוידוי: "הריני כאילו נשרפתי על ידי אות ד' של אדנ"י בבית דין הגדול שבירושלים", הוא חוסך מעצמו את הדין הממשי. מי שעושה עבירות חייב לומר את הוידוי הגדול בכל עת, וזה יחסוך לו ייסורים נוראים של סקילה, שריפה, הרג וחנק.

העמידה בטרקלין המלך בירושלים

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בחיים בירושלים. ירושלים היא היכל המלך. בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) מובא שירושלים כולה נמצאת ממש תחת כיסא הכבוד.

איך ייתכן שאדם נמצא בארמון המלך, מול מלך מלכי המלכים, והוא מעיז לחטוא ולפתוח את העיניים לראיות אסורות? אתה נמצא מתחת לכיסא הכבוד – השתגעת? יצאת מדעתך?

אנשים מתפלאים: "יש לי פאות עד הרצפה, שטריימל עד התקרה, אני שומר שבת – למה אני מקבל כאלה מכות?". הם אינם יודעים שבכל שנייה הם עלולים לעבור על אלפי לאווים של ראיות אסורות ופגמי ברית. בירושלים כל רגע שופטים אותנו, ועל כל פגם קטן מקבלים עונש. זהו פחד מוות. לכן, חובה לעשות תשובה בכל שנייה, כי "מעלין בקודש ולא מורידין".

מלכותו בכל משלה

גם כשאדם נופל למקומות הנמוכים ביותר, עליו לדעת שה' נמצא שם. "ומלכותו בכל משלה" – הכל זה אלוקות. כשאדם עושה עבירה, ספירת המלכות מתקטנת ונעשית בסוד "נקודה", אך גם בנקודה הזו יש אלוקות. ה' מוליך את האדם בכל צעד, ואם האדם פוגם, האלוקות שבאותו מקום נוקמת את נקמת הברית.

אנו נמצאים בזמן של שירת האילנות. הגמרא (קידושין ל"א ע"א) אומרת על הפסוק:

"יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ"

החתם סופר מסביר שהמלכים רכבו על פרדים, והפרדים שמעו את המלאכים מדברים על מצוות כיבוד אב ואם, שהיא שקולה כנגד כל עשרת הדיברות. אפילו בדרגות הנמוכות ביותר ישנה שירה והכרה במלכות ה'.

הנסיעה לצדיק – לשבת על ברכי המלך

הצדיק הוא בחינת האור הגנוז, אור אין סוף, שזוכה לעלייה שאין לה שום ירידה. לכן, ישנה חשיבות עצומה לנסוע לציון רבי נחמן מברסלב באומן, במיוחד בראש חודש ניסן.

אך מי שנוסע חייב לדעת כיצד להתנהג שם. אם ירושלים היא היכל המלך, הרי שאצל הצדיק באומן יושבים עם המלך ביחד. שם אתה יושב ממש על הברכיים של המלך. הציון זה הברכיים של המלך, ולכן כל תנועה שם צריכה להיות בפחד מוות.

שיעור מס' 290