האיש שהציל את ברסלב — מורנו הרב על רבו, רבי לוי יצחק בנדר זצוק"ל

בכל שנה, עם רדת ערב כ"ב בתמוז, מדליק מורנו הרב שליט"א נר לזכרו של רבו. לא נר של מצווה בעלמא — נר של תלמיד לרבו. "אם לא רבי לוי יצחק," אומר מורנו הרב, "לא היה כלום. הוא הציל, הוא הציל את ברסלב." שני משפטים, ובהם כל הסיפור: אדם אחד, נסתר, שעל כתפיו עברה שלשלת שלמה מאומן אל ארץ ישראל, ולא נשברה.

מיהו האיש הזה, שדור שלם כבר גדל מבלי להכירו? "היום יש כבר דור חדש," מצטער מורנו הרב, "שלא ראו את רבי לוי יצחק, ואינם יודעים מי זה." בואו נכיר.

הרכבת לאומן

רבי לוי יצחק נולד בעיר גרודזיסק שבפולין בשנת תרנ"ז (1897), ועוד כנער עזב הכל ונסע לאומן, להסתופף בצל גדולי ברסלב ובראשם רבי אברהם בן רבי נחמן. מספר מורנו הרב על מסירות נפשו לנסוע לאומן: הגיע לתחנת הרכבת, ועל הרציף עמדו עשרת אלפים איש — וכיצד יעלה? "פתאום מישהו רואה אותו עומד, אומר: תן את המזוודה — והעלה אותו דרך החלון. הוא לא ידע עד היום מי זה היה — זה היה אליהו הנביא."

ולא זו בלבד. בשנות הפרעות העמידו את רבי לוי יצחק מול הרובים ואמרו לו לומר וידוי — "פתאום הגיעה איזו בת קול ושחררה אותו." כשהגיע לכפר הסמוך, התברר ששחטו את כל יהודיו; "אם היה מגיע שעה קודם, היו שוחטים אותו גם כן." ובשנות הרעב תחת הקומוניסטים, כשכולם היו נפוחים מרעב, נסע לאומן בלי נעליים, סמרטוטים קשורים על רגליו. "אמו ראתה אותו והתעלפה במקום, כל כך נפוח וחיוור היה."

בין כותלי הכלא

רבי לוי יצחק ורבי אליהו חיים רוזן נאסרו בידי השלטון הסובייטי — "למה אתה רוצה להפיל את כל השלטון?" טענו נגדם — ונשקפה להם סכנת מוות. רבי לוי יצחק ישב כלוא מפרשת וירא עד ערב שבת זכור. בתוך התא שאל רבי אליהו חיים: מה עושים? והשיב רבי לוי יצחק: "בוא נגיד חצות אחרון בחיים שלנו... בוא נדבר מרבנו — אין פה בתי סוהר, ואין פה פרעה, ואין פה סטאלין; רבנו חולש על כל העולמות."

ובחדר החקירות, במקום להתגונן, נתן לחוקר "שעה שלמה שיעור, מה זה ברסלב" — ובסופה שוחרר. "בסוף השלטון נפל בזכות רבי לוי יצחק, בזכות הנסיעות לאומן," אומר מורנו הרב, "כי ברגע שמדברים מרבנו — נופלות כל חומות הסטרא אחרא." עוד חצי שנה קודם ניבא בחור כבן שבע-עשרה את יום שחרורם — ערב שבת זכור — "ואף אחד לא הבין מאיפה היה לו רוח הקודש."

ואין זה רק סיפור של גבורה אלא של חסד. כשהושם עמו בתא חסיד ברסלב, רבי ברוך, ששבור מן הייסורים ניסה לשלוח יד בנפשו — התעורר רבי לוי יצחק משנתו, צעק צעקות נוראות עד שפתחו השומרים את הדלת ומצאו אותו וראשו כבר בתוך החבל, ולא חדל לעודדו.

רבה הנסתר של גרמניה

אחרי המלחמה נעשה רבי לוי יצחק לרבה של שארית הפליטה בגרמניה, ושם הציל עגונות רבות מספור. מעשה באישה שקיבלה מן הצבא מכתב חתום — "מהרמטכ"ל, מסטאלין" — שבעלה איננו בחיים, ורשות לה להינשא. אך עשרים וארבע שעות לפני חתונתה הגיע מכתב מבנו של רבי לוי יצחק מארץ ישראל: הבעל "המת" חי וקיים! רבי לוי יצחק תפס את הרכבת הראשונה, והגיע אליה עשרים וארבע שעות לפני החופה: "בעלך חי וקיים!"

היה לו חוש שלא היה לאיש: הגרמניות שהתחפשו ליהודיות והכשילו את כל הרבנים — אותו לא הצליחו לרמות. "תמיד היה לו איזה סימן, משהו בצליל של הדיבור, משהו בחיוך — ומיד היה מגלה שזו גויה." ואז, כשעלה לארץ ישראל, הניח את כל גדלותו בצד: "קודם היה הרב הכי גדול בגרמניה, הגיע לארץ ואמר: פה אני כבר לא רב, גמרנו — אווירא דארץ ישראל מחכים." גדול שבחר להיעלם. מעולם לא הפסיד חצות; היה ישן שעתיים-שלוש, קם בחצות, אומר תיקון חצות, שעה של התבודדות, וחוזר ללימודו — "זה היה הסדר שלו עד היום האחרון, עד גיל תשעים ושתיים."

תפילות שהרעידו את הכתלים

מי ששמע את תפילותיו לא שכחן לעולם. "התפילות שלו היו מרעידות את אמות הסיפים, כמעט התקרה הייתה נבקעת," מתאר מורנו הרב. ב'נקדישך' וב'כתר' היה "נעשה כמו סלק אדום, ממש פנים אדומות, כמו אש להבה." ועוד בתוך מחנות האימה, בין הנאצים, היה צועק: "תלמדו, תלמדו משניות! תחזיקו ספר משניות — ואז לא יהיה לנאצים שלטון עליכם." ובשיא היאוש קרא: "אין שום יאוש — עכשיו עם ישראל קם מחדש."

מה שראה הזקן בתלמיד

"כשאני נכנסתי," מספר מורנו הרב, "בתשכ"ז כבר היה אפשר לבוא לכותל, והתחלתי להתקרב לרבי לוי יצחק ולשמואל שפירא. ראיתי חסיד ברסלב מסודר — עד אז לא ראו כזה דבר, שאפשר לשבת וללמוד משניות, גמרא ושולחן ערוך, וגם להיות חסיד ברסלב." האברך הצעיר דבק ברבו במסירות: לילות שלמים התבודד בשדות כדי לזכות לאורו, ומשמש אותו בכותל המערבי. מסופר, שפעם בסעודה הזכיר רבי לוי יצחק את האיסור לדבר בשעת האכילה, ומיד ציטט האברך הצעיר את דברי ה'שערי תשובה' — והזקן התפעל מבקיאותו.

ומה אמר הזקן על תלמידו? כששאלו אותו אם אינו מקפיד על שהרב ברלנד קנה חלקת קבר לידו, השיב: "חס ושלום. רבי לייזר הוא שכן טוב." וכשהעירו לו בהלצה: "רבי לייזר לוקח את כל המתנגדים שלו לאומן", השיב: "רבינו מחזיק לו טובה גדולה על זה." ועל ההבדל שבין דרכיהם בעבודה אמר: "לכל צדיק וצדיק יש את הדרך שלו." עד כדי כך דבק בו, שמורנו הרב מכר את הדירה שקיבל במתנה לחתונתו, ונתן מחצית הכסף לרבי לוי יצחק.

כל חצות, עד היום האחרון

וכאן הדברים הנוגעים מכולם — עדותו האישית של מורנו הרב: "אני למדתי לפני הפטירה עם רבי לוי יצחק. ישבתי, למדתי איתו כמעט עד הרגע האחרון, עד היום האחרון — שעה כל חצות. בחצי השנה האחרונה הייתי לומד איתו כל חצות לילה." מדי לילה, אל תוך שנותיו האחרונות, ישבו השניים ראש בראש.

באחד משיעוריו האחרונים, שבועות אחדים לפני פטירתו, לא דיבר רבי לוי יצחק על עצמו אלא התחנן על אחדות: "אי אפשר אפילו לשער כמה יכול רבנו לגלות לנו ולהשפיע עלינו — אם רק כל חסידי ברסלב יהיו מאוחדים כאחד." זו הייתה צוואתו.

בכ"ב תמוז תשמ"ט (1989), בן תשעים ושתיים, השיב רבי לוי יצחק את נשמתו הטהורה לבוראה. "הוא לא ריתת אף פעם," אומר מורנו הרב, ומחיל עליו את דברי התורה על משה רבנו: "לא כהתה עינו ולא נס לחה." הוא נטמן בהר הזיתים.

מורנו הרב מלמד שכל עניינו של רבי לוי יצחק היה תמימות ופשיטות, ושהוא חוליה בשלשלת המסורה: מרבנו הקדוש לרבי נתן, לרבי נחמן טולטשינר, לרבי אברהם בן רבי נחמן — ואליו. כשמדליק מורנו הרב את הנר בכ"ב תמוז, אין זו רק הדלקת נר לזכר — זו הבטחה שהאש שמסר רבי לוי יצחק תוסיף לבעור, ותעבור הלאה.

יהי זכרו ברוך.

מקורות

הסיפורים במאמר לוקטו מתוך שיעוריו של מורנו הרב שליט"א (תמלולים מאומתים), ומקורות מתועדים נוספים:

• משיעורי מורנו הרב: ט"ז אייר תשנ"ה; כ"ו אייר תשנ"ה; אור ל-ח' ניסן תשנ"ט (קרית ספר); אור ל-ט' אדר תשס"א (ישיבת "שערי תורה", ירושלים); אור ל-ו' שבט תשס"ג (כולל שדרי"ם, פרדס כץ); י"ח אייר תשס"ה; י"ז מנחם אב תשס"ה; י"ג חשון תשס"ו; י"ז טבת תשס"ו; כ"ד סיון תשס"ו; כ"ב–כ"ג תמוז תשס"ו (ההספד ליום ההילולא); ב' אב תשס"ו; ז' אדר תשס"ז; ויארצייט מוהרנ"ת תש"ע.
• דברי רבי לוי יצחק על מורנו הרב — מתוך "רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל על כ"ק הרב אליעזר ברלנד".
• שיחתו האחרונה של רבי לוי יצחק (הבקשה על אחדות) — מתוך "נועם שיח", י"ט סיון תשמ"ט.
• פרטי הביוגרפיה ותאריך ההילולא — לפי מקורות מתועדים.