עומק הרחמים: סכנת האכזריות והלקח של אמציה מלך יהודה

שיעור מס' 282 | מוצש"ק פר' וישב, אור לכ"ז כסלו תשס"א - מלוה מלכה בישיבה - חלק א'

מאמר עמוק המבאר מדוע הקב"ה מצר על עונשם של אומות העולם, וממחיש דרך סיפורו של אמציה מלך יהודה כיצד אכזריות כלפי גויים מטמאת את הלב ומובילה לעבודה זרה. מנגד, מובאת הנהגתו של רבי פנחס בן יאיר המלמדת על החובה לרחם ולכבד כל נברא.

צערו של הקב"ה על אומות העולם

אומר ה"קדושת לוי", כי כאשר הקב"ה צריך להעניש את אומות העולם, הדבר רע וקשה בעיניו מאוד. קשה לו על הרעה שהוא מביא עליהם, משום שרצונו יתברך הוא שיחזרו בתשובה, ושעם ישראל יהיה אור לגויים. כפי שנאמר:

"וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ"

השאיפה היא שיהיה כזה אור בעולם, שעם ישראל ילמד תורה ואורו יאיר מסוף העולם ועד סופו, עד שכל העולם כולו יחזור בתשובה. לכן, אפילו כשרצה להכות את פרעה, אמר למשה "בא אל פרעה", כי גם על אומות העולם קשה לו להביא רעה.

תחילת גזירת החורבן וניסיונו של אמציה

המדרש רבה במגילת איכה (פתיחתא י"ד) שואל שאלה נוראה ואיומה: מתי נגזרה גזירת החורבן להחריב את ירושלים בפעם הראשונה? אמנם הגזירה נתחדשה כל כמה שנים, אך מתי היא התחילה ממש? המדרש דורש את הפסוק "ורגז וסחט", ומסביר שהדבר התחיל בימי אמציה מלך יהודה, כאשר הלך להכניע את אדום.

אמציה כבש את כל ארץ אדום, מדרום לים המלח ועד אילת, כולל העיר פטרה (הנקראת במקורות "רקם" או "פנתרה"), שהייתה עיר ענקית וחזקה חצובה כולה בתוך הסלע. לפני המלחמה, אמציה שכר מאה אלף גיבורי חיל מעשרת השבטים במאה כיכר כסף. אולם, איש האלוקים בא אליו ואמר לו:

"הַמֶּלֶךְ אַל יָבֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין ה' עִם יִשְׂרָאֵל... כִּי אִם בֹּא אַתָּה עֲשֵׂה חֲזַק לַמִּלְחָמָה יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב"

אמציה שאל מה לעשות עם הכסף הרב שכבר שילם, והנביא ענה לו: "יֵשׁ לַה' לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה". אמציה עמד בניסיון העצום, ויתר על תאוות הממון, האמין לדבר הנביא ושילח את החיילים בחזרה למקומם.

האכזריות שהובילה לגלות ולעבודה זרה

אמציה יצא למלחמה והכה עשרת אלפים מבני אדום. אך לאחר מכן, הוא עשה מעשה נורא: הוא לקח עשרת אלפים שבויים חיים, העלה אותם לראש הסלע, והשליך אותם משם כך שכולם נבקעו והתרסקו בעינויים נוראים. באותה שעה אמר הקב"ה:

"על זה אני כבר לא סולח. עד עכשיו הכל היה בסדר, ויתרת על הכסף, אבל לעשות כזה מעשה אכזרי לגויים? זה לא שייך לעם ישראל!"

מכיוון שעם ישראל ראה את המלך עושה מעשה כזה ולא מחה ולא התקומם, יצאה הגזירה הנוראה בפעם הראשונה להגלות את בני ישראל מארץ ישראל. יתרה מכך, לאחר שאדם עושה מעשה אכזריות, ליבו מתאבן והופך ללב של אבן טמא, מה שמוביל אותו לעבודה זרה. ואכן, מיד לאחר שניצח את האדומים באכזריות, אמציה הביא את אלוהי בני שעיר, העמידם לו לאלוהים והשתחווה להם. המעשה האכזרי כיבה לו את הלב.

איסור פגיעה בגויים והשגחת ה'

מכאן אנו לומדים יסוד עצום המובא בגמרא במסכת חולין (דף ז'): אסור בתכלית האיסור להזיק לערבי או לכל גוי סתם כך. אי אפשר לפרוק עצבים או שעמום על גויים – זהו איסור מוחלט וגמור. אדרבה, אנו מצווים לעזור לכל גוי שפוגשים בדרך וזקוק לעזרה.

הקב"ה שומר על האדם בדרכים בדרכי פלא, כפי שראינו אצל דוד המלך כשברח משאול. הקב"ה שלח עכביש שטווה קוריו על פתח המערה כדי להסתירו. וכאשר אבנר בן נר שכב והניח את רגליו על דוד וכמעט חנק אותו, שלח ה' צרעה שעקצה את אבנר וגרמה לו להרים את רגליו. יש לה' כוחות מיוחדים להפיל תרדמה ולהציל את האדם מכל צרה.

מופת קריעת הנהר של רבי פנחס בן יאיר

הגמרא בחולין מספרת על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים. התלווה אליו יהודי שנשא חיטים לפסח, וכן התלווה אליהם גוי ערבי שפגשו בדרך. כשהגיעו לנהר גינאי, פקד עליו רבי פנחס שייבקע. הנהר סירב תחילה, אך לאחר שרבי פנחס הציב לו אולטימטום, הנהר נבקע.

לאחר שעבר, ציווה רבי פנחס על הנהר שייבקע גם עבור היהודי נושא החיטים, כדי שלא יירטבו ויחמיצו. הנהר נבקע שוב. כשהיו שניהם בעבר השני, נזכרו בערבי שנותר מאחור.

אמר רבי פנחס בן יאיר: "תיבקע גם לערבי הזה, שלא יגיד שיהודים עוזבים אנשים באמצע הדרך!"

הוא ריחם גם עליו ודאג שיעבור בבטחה. על כך אמר רב יוסף, שרבי פנחס בן יאיר היה גדול כמשה רבנו, שעשה לבדו את מה שמשה עשה לשישים ריבוא.

כוחה של ברכת גוי וסוד מחלוקת השבטים

רבנו הקדוש מביא בספר המידות (על פי מדרש תנחומא): "אל תהי ברכת גוי קלה בעיניך". צריך לענות אמן גם על ברכתו של ערבי. כאשר יצחק בירך את יעקב "וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ", המשמעות היא שכל מי שמברך יהודי – אפילו גוי – הוא מתברך בעצמו, וברכתו מתקיימת.

בדרך אגב, נחזור לעניין יוסף הצדיק והאחים. שורש המחלוקת ביניהם היה נעוץ בסוגיות הלכתיות. האחים פסקו כשיטת הרמב"ם, שמתיר לבשל בשר חיה (כמו צבי) בחלב, וסובר שהאיסור הוא רק מדרבנן משום מראית עין. כמו כן, המחלוקת נגעה לדיני נדרים (דף ל"ג) – האם הנודר מן הבשר מותר בבשר עוף (כשיטת רשב"ג) או אסור (כשיטת רבי עקיבא). לפי הרדב"ז, מחלוקת זו השליכה גם על הלכות אבר מן החי, והאם איסור זה חל גם על עופות.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 282

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)