כוחה של מסירות נפש לתורה: סודם של התנאים והאמוראים

שיעור מס' 252 | קלטת 252 ליל ו' פר' דברים, אור לג' אב תש"ס - שיעור לאברכי כולל העיר העתיקה, בבית הרב - חלק א'

מאמר מרתק מפי הרב אליעזר ברלנד שליט"א על מסירות הנפש העצומה של התנאים והאמוראים ללימוד התורה. דרך סיפוריהם של רשב"י, רבי עקיבא וגדולי ישראל, מתבאר האיזון הנכון בין מצוות "ושמח את אשתו" לשקיעות מוחלטת בלימוד, והזכות העצומה השמורה למי שמוסר את נפשו על התורה.

אנשים שואלים לעיתים, מה עם מצוות "ושמח את אשתו" בשנה הראשונה? האם המשמעות היא שצריך להתקשר לאישה כל דקה? אם נפרש כך את מצוות "ושמח", אדם יצטרך לקשור את עצמו לכרעי המיטה באזיקים ובחבלים כדי שלא לזוז מפתח הבית, שמא יעבור על מצוות עשה ששקולה כנגד כל התורה כולה.

אך האמת היא, שמצוות "ושמח" אין פירושה לשבת בבית ולהירקב. המשמעות האמיתית של "ושמח" היא להתנהג בדרך ארץ: לא לזרוק נעל על הראש, לא לירוק בפנים, ולא לקרוא לה טיפשה. "ושמח" זה לומר לה: "את חכמה, את נבונה", ולדבר לעניין כשבאים הביתה.

חרבו של רבה והחזרה המוקדמת

הגמרא מספרת על רבה ובנו רב יוסף. רבה הורה לבנו ללכת ללמוד בישיבה במשך שש שנים רצופות מבלי לראות את הבית. אך לאחר שלוש שנים, רב יוסף החליט לחזור הביתה לסעודה המפסקת של ערב יום הכיפורים, מתוך מחשבה שאולי אשתו דואגת ועצובה, ורצה לקיים "ושמח" ו"ואהבת לרעך כמוך".

כאשר שמע רבה שבנו מגיע מהישיבה, הוא יצא לקראתו חמוש בכלי זין – חרב וחנית. רש"י מדגיש שלא היה זה סתם מקל או מעדר, אלא כלי נשק של ממש, כפי שקיבל במסורת. רבה נעמד בפתח העיר עם חרב לטושה.

רב יוסף נדהם: "מה אתה עומד מולי עם חרב? האם אני האתון של בלעם?". ענה לו אביו: "אדוני, סיכמנו על שש שנים! מה פתאום התגעגעת לאשתך? מה החרדה הזאת שנפלה עליך?"

הם התחילו להתווכח ולהתפלפל בהלכה, מביאים ראיות מספרים, עד שהגיעה השקיעה והם נאלצו לרוץ ל"כל נדרי" מבלי לאכול סעודה מפסקת. הגמרא מתבטאת שם בחריפות רבה על עזיבת הלימוד, עד כדי כך שרבי אליהו לופיאן היה דורש זאת בפנינו כהכנה לחתונה, כדי להמחיש את חומרת ביטול התורה.

שלוש עשרה שנה בבני ברק

הגמרא בכתובות והמדרש בפרשת אחרי מות מספרים על רבי שמעון בר יוחאי ורבי חנינא בן חכינאי. שניהם התחתנו בהפרש של ימים ספורים. רשב"י ביקש מרבי חנינא: "חכה לי יומיים ונלך יחד לישיבה". לאיזו ישיבה הלכו? לישיבתו של רבי עקיבא בבני ברק. אפילו רשב"י הגדול הלך ללמוד תורה בבני ברק.

אך רבי חנינא בן חכינאי לא הסכים להמתין אפילו יום אחד. מיד כשהסתיימו שבעת ימי המשתה, הוא יצא לדרך. שניהם שהו בבני ברק שלוש עשרה שנה ברציפות, מבלי לחזור הביתה ומבלי לראות את משפחתם.

"ההולך בדרך והפוסק ממשנתו והמפנה ליבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו"

במשך כל אותן שנים, רשב"י היה שולח מכתבים לביתו, אך רבי חנינא בן חכינאי לא שלח ולא קרא שום מכתב. אשתו שלחה לו מכתבים שבתו בגרה והגיעה לגיל שתים עשרה, אך הוא לא פתח אותם. רבי עקיבא, שראה זאת ברוח הקודש, עצר באמצע השיעור והכריז: "מי שיש לו ילדה בת שתים עשרה, ילך לביתו להשיא אותה".

רבי חנינא הבין שהכוונה אליו. הוא נטל רשות וחזר לעירו. לאחר שלוש עשרה שנה, השבילים והכבישים השתנו והוא לא ידע את הדרך לביתו. הוא הלך לבאר המים ושמע את הבנות קוראות: "בת חכינאי, מלאי את הכד!". כך עקב אחריה עד שהגיע לביתו.

הוא נכנס הביתה בפתאומיות. אשתו, מרוב תדהמה, פרחה נשמתה. מיד התפלל עליה רבי חנינא: "רבונו של עולם, עניה זו, זה שכרה?". ומיד חזרה נשמתה לגופה. מכאן למדו חז"ל על הפסוק "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" – אפילו לביתך שלך, אל תיכנס בפתאומיות. תן דפיקה בדלת, כדי שלא להבהיל את בני הבית.

מעוות לא יוכל לתקון

המדרש בקהלת מביא סיפור דומה על רבי יהודה ורבי אלעזר. רבי אלעזר הקדים את רבי יהודה בשבעת ימי המשתה, ורבי יהודה ביקש ממנו להמתין לו, אך הוא סירב.

בשל אותם ימים ספורים שבהם הקדים רבי אלעזר ללמוד, רבי יהודה לעולם לא הצליח להדביק את הפער. הם למדו בקצב עצום של עשרים שעות ביממה, ללא רגע של מנוחה.

"מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות"

על כך נאמר הפסוק "עד בלעי רוקי" – אדם ייתן את הדין אפילו על הזמן של בליעת הרוק. כשאדם מרותק לתורה באמת, אין לו זמן אפילו לבלוע את הרוק. יום שביטלת מהתורה, לעולם לא תוכל להשלים אותו.

הניסיון בישיבת שובו בנים

כאשר פתחנו את ישיבת "שובו בנים" בעיר העתיקה, ניסינו ליישם הנהגה דומה. החלטנו שהאברכים יישארו בישיבה ברציפות ממוצאי שבת ועד הדלקת נרות בערב שבת.

כל הנשים הסכימו לכך בשמחה. הן היו תמימות ויראות שמים, ורצו לראות את בעליהן עולים בתורה. אך מה קרה בפועל? ביום ראשון בבוקר כולם הגיעו עם כריכים, וכעבור שש שעות בלבד – כולם ברחו הביתה!

אחד התגעגע לעוגה, השני למיטה, השלישי לקולה, ואחר סתם הרגיש געגועים. אף אחד לא החזיק מעמד אפילו עד תפילת מנחה. הנשים השתגעו ושאלו: "למה חזרתם?".

המניעה מעמל התורה אינה מגיעה מצד האישה. אין אישה שתעכב את בעלה מללמוד. נשים עמדו כאן ובכו שנוציא את הבעלים מהבתים כדי שישבו וילמדו. הקושי הוא תמיד מצד הבעל עצמו.

שכרה של מסירות נפש

בניגוד לרבי חנינא בן חכינאי, רבי חמא בר ביסא נהג אחרת. גם הוא הלך ללמוד שתים עשרה שנה לאחר חופתו, ובזמן הזה נולד לו בן. כשהגיע לעירו, הוא לא נכנס מיד הביתה, אלא התיישב בבית המדרש ושלח שליח להודיע לאשתו שהוא הגיע.

בזמן שהמתין, ניגש אליו ילד כבן שתים עשרה והחל לשוחח עמו בלימוד. רבי חמא ראה שהילד גאון ולמדן גדול ממנו, והצטער: "חבל שלא נשארתי בבית, הייתי מחנך גם את בני להיות כזה".

כאשר הגיע לביתו, נכנס לפתע אותו ילד. רבי חמא קם מפניו מרוב כבוד לתורתו. אמרו לו בני הבית: "וכי איפה ראינו אבא קם לפני בנו?". אז הבין שזהו בנו. כשאדם לומד תורה בכזו מסירות נפש, הוא זוכה שבנו יהיה תלמיד חכם גדול ממנו.

כך היה גם אצל רבי עקיבא. לאחר שתים עשרה שנה שבהן למד תורה, חזר לביתו ועמד מאחורי הדלת. הוא שמע זקן אחד מקניט את אשתו: "איזה בעל רשע יש לך, עזב אותך שתים עשרה שנה והשאיר אותך כאלמנה חיה". ענתה לו רחל אשתו: "מצידי, שישב וילמד עוד שתים עשרה שנה!". כששמע זאת רבי עקיבא, סב על עקבותיו וחזר ללמוד שתים עשרה שנים נוספות, מתוך ידיעה שזוהי רצונה האמיתי של אשתו.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 252

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)