סוד המחילה והשתיקה: כוחו העצום של חנון המרבה לסלוח

שיעור מס' 169 | *יום ג' פר' וישב, אור לכ' כסלו תשנ"ט - כנס התעוררות בבאר שבע

מאמר מעמיק המבאר את מעלת השתיקה והמחילה, ואת החובה להאמין באמונה שלמה שהשם יתברך סולח לנו מיד. דרך תורת בעל התניא וסודות החופה, מתגלה כיצד אמונה זו בכוחה להביא את הגאולה ולכלות את כוחות הטומאה.

הגמרא אומרת שאם אדם רואה משפחות מתקוטטות, עליו לדעת שזה לטובתו, שכן משם הוא יכול ללמוד על טיב יוחסין. מהו הייחוס האמיתי כיום? הגמרא במסכת קידושין קובעת: "היום הייחוס זה רק שתיקותא". אם אתה רואה אדם שותק, סימן שהוא מיוחס. לעומת זאת, כאשר אדם מרבה לדבר ולריב, יש בכך סימן לתערובת ופגם בייחוס.

כאשר אדם זוכה באמת לשתיקה, וכל כולו הופך לבחינת שתיקה, הוא מגיע למדרגה שהיא למעלה מהכל. רבנו נחמן מברסלב מסביר (ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ד) שסוד השתיקה הוא בחינת "שתוק, כך עלה במחשבה תחילה". הנשמות שהן בבחינת שתיקה עולות לשורש הבריאה, לבחינת המחשבה העליונה ביותר.

החתן והכלה בגן עדן מקדם

נשמות אלו, העולות לשורש הבריאה, הן בחינת החתן והכלה הזוכים להמשיך על עצמם שס"ה (370) נהורין. בעל התניא, באגרת התשובה (פרק י"א), מלמד יסוד עצום: אדם צריך לדעת שאין ברכה לבטלה. כאשר אנו מברכים תחת החופה "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", עלינו להבין שזו אינה ברכה לבטלה.

החתן והכלה יכולים להיות ממש עכשיו בגן עדן. אם הם יחליטו לחיות את שבעת ימי המשתה בגן עדן, הם יזכו לכך, ואפשר להמשיך את ההארה הזו של יום אחד בגן עדן לכל החיים. אם איננו מאמינים שעכשיו החתן והכלה זכו לגן עדן מקדם ומתעלים לשם, הרי שכביכול הברכה היא לבטלה. אך באמת, יורדים עליהם כל שס"ה האורות שלפני חטא אדם הראשון.

האמונה המוחלטת בסליחת השם

ממשיך בעל התניא באגרת התשובה (דף ק') ומבאר את יסוד האמונה והביטחון שצריך להיות לאדם. אדם חייב להיות בטוח כי ה' חפץ חסד הוא, "חנון ורחום ורב לסלוח". אם אתה מבקש מהשם יתברך מחילה, תדע בוודאות שהוא מחל לך מיד.

השם הוא "חנון המרבה לסלוח". מעניין לציין כי המילים "חנון המרבה לסלוח" עולות בגימטריה "נתן". מוהרנ"ת (רבי נתן מברסלב) נפטר מן העולם עם המילים הללו על שפתיו, וזהו כל העניין של רבנו – להחדיר בנו את האמונה שהשם הוא חנון המרבה לסלוח.

עלינו להאמין שמיד עם בקשת הסליחה, השם סלח לנו. אם אדם אומר "חנון המרבה לסלוח" וחושב שהשם לא סלח לו, הרי זה חוסר אמונה, והוא כביכול כופר בהשם יתברך ועושה את הברכה לברכה לבטלה. לכן, השם כביכול "חייב" לסלוח לך כדי שלא תיכשל בברכה לבטלה.

כאשר אנו אומרים בתפילה: "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי א-ל טוב וסלח אתה, ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח", אנו חייבים להאמין שהשם מיד סלח לנו ומחה את פשעינו. אסור שיהיה לנו אפילו ספק ספיקא שאולי השם חס ושלום לא מחל לנו על העבירות שלנו.

זהו גם סוד מעלתם של החתן והכלה. כיצד מרקדין לפני הכלה? משום שלחתן ולכלה נמחלים כל עוונותיהם ביום חופתם. החתן צריך לדעת שביום חופתו הוא טהור כמו צדיק הדור.

אמונה בסליחה מביאה גאולה

מיד לאחר ברכת הסליחה בשמונה עשרה, אנו מברכים: "ראה נא בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו גאולה שלימה למען שמך, ברוך אתה ה' גואל ישראל". מדוע? משום שאם באמת היינו מאמינים שהשם סלח לנו, לא היינו עושים יותר שום עבירה.

מדוע אדם חוזר וחוטא? כי הוא אומר לעצמו: "בין כה וכה אני כבר עושה עבירות, בין כה וכה אני נופל ומיואש". אך אם תדע שברגע שאמרת "חנון המרבה לסלוח" הכל נמחל לך והפכת לצדיק גמור, איך תוכל לחשוב שאתה עלול להיכשל שוב? אם היינו מאמינים באמת ב'חנון המרבה לסלוח', מיד הייתה באה הגאולה.

החובה למחול לזולת

כשם שהשם מוחל לנו, כך אנו מחויבים למחול לחברינו. אפילו אם אדם קטע את ידו של חברו, הוא חייב לשלם לו את כל חמשת התשלומים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת), אך לאחר מכן – הנפגע חייב למחול לו.

הנפגע לא יכול לומר: "מה יעזרו לי הפיצויים שלך? נתת לי שני מיליון דולר, אבל אני נשארתי בלי יד!". כמה שהפוגע יכול לפצות – הוא מפצה, והשאר מסור לשמיים. אם הפוגע שילם וביקש מחילה, הנפגע חייב למחול.

"ואם אדם מבקשים ממנו שלושה פעמים והוא לא מחל, הוא כבר לא יהודי, הוא מהנתינים, מהגבעונים... זה נשמה מתערובת לא עלינו, זה לא דור אחרי דור מהר סיני."

כך מצינו אצל הגבעונים, שדוד המלך ביקש מהם מחילה שלוש פעמים והם סירבו למחול. לכן גזר עליהם דוד שיהיו נתינים עד סוף כל הדורות, וקבע: "והגבעונים לא מבני ישראל המה". מידת בשר ודם היא שאדם מבקש מחילה פעם, פעמיים, שלוש. אך אצל השם יתברך אין גבול – הוא מוחל מיד, ורחמיו הם בלי גבול ובלי תכלית.

כלות הנפש והכנעת הסטרא אחרא

כאשר החתן והכלה האמיתיים זוכים לעלות לגן עדן מקדם ומושכים את שס"ה הנהורין, מתקיים הפסוק "כי אעשה כלה בכל הגויים". זהו סוד "ותכל נפש דוד" – התכלת.

על ידי שאדם נכלה להשם, בבחינת "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו לא-ל חי", הוא מכלה את כל כוחות הטומאה ואת כל אומות העולם הקמים עלינו. ברגע שאדם רק נכסף להשם ונפשו כלתה אליו, הוא מכלה את כל הסטרא אחרא.

זהו סוד התכלת, בחינת "דאכלי כולא ושצי כולא" (שאוכלת הכל ומכלה הכל). רוח צפון הייתה מנשבת בכינורו של דוד בחצות הלילה, להמתיק את הדינים. על ידי הניגונים והריקודים של החתונה, מתחברים ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, והחתן, שכולו בדבקות, הופך להיות בחינת אש המזבח המכלה את כל הרע ומאירה את העולם בקדושה.

חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 169

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4