פרשת שמיני - למען יזמרך כבוד: כוחה של שירה והמתקת הדינים

"וידם אהרן" - מעלת השתיקה מול מעלת השירה

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', ג')

כל אדם צריך ללמוד ספרי מוסר, לדעת ספר "מסילת ישרים", לדעת ספר "שערי תשובה", לדעת ספר "אורחות צדיקים" לקרוא את פרק הכעס בספר "אורחות צדיקים", ללמוד לא לכעוס לדעת להיות בכל מצב בשמחה, ולדעת שהכול לטובה.

כמו שכתוב על אהרון "וידם אהרן" - אהרן ראה את האסון הכי גדול, הכי נורא בחיים שלו, שני בניו נדב ואביהו שהיו שקולים כאדם הראשון נהרגו, נשחטו לנגד עיניו. הוא לא נופל בייאוש, ממשיך הלאה בעבודה שלו, "וידם אהרן" הוא לא התבלבל משום דבר.

לרקוד בתוך כבשן האש

יש דרגה יותר גבוהה מ"וידם אהרן" – שקוראים לה "למען יזמרך כבוד ולא ידם". כמו שיש סיפורים מהשואה על יהודים שהיו רוקדים ושרים בתוך הכבשנים, בתוך תאי הגזים. מסופר שפעם אחת הכניסו הנאצים 50 בחורים ויז'ניצים בליל שמחת תורה בתוך אחד מאולמות הגזים. במקום ליפול לייאוש נורא הם התחילו לרקוד ולשיר:

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָים"

הייתה להם כזאת שמחה, כזאת התלהבות, כאילו הם רוקדים עכשיו בירושלים, בכותל המערבי שרים שם ורוקדים. כשהנאצים ראו אותם רוקדים הם אמרו: מה זה כאן! מה זה ריקודים? מה זה שירים? זה כפירה! הם רצו לשמוע שיהודים בוכים, לשמוע בכיות. מה זה פה אולם ריקודים באושוויץ?! הנאצים פרצו את הדלתות וצעקו: תפסיקו את הריקודים, תפסיקו את השמחה הזאת, פה זה לא תאטרון!

אבל החסידים המשיכו לרקוד ולשמוח. אמרו להם הנאצים: אם כך אתם מתנהגים, אתם צוחקים עלינו. תצאו החוצה ומחר ב-9 בבוקר נחתוך אותכם חתיכות חתיכות עם כל העינויים, לא מיתה מהירה עם גז, מחר נראה איך תרקדו.

למחרת בבוקר הגיעה הודעה שצריכים להעביר מיד אלף פועלים למחנה אחר והיה חסר להם בדיוק 50 פועלים. אמר אחד: "הנה יש שם בצריף בדיוק 50 בחורים שיודעים טוב לעבוד, בואו נקח אותם", ומיד העלו אותם למשאית ונעלמו משם. בזכות השירים והריקודים שעשו הם זכו להישאר בחיים וזה פירוש "על מוקד מזבח נצא במחול". יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע אף שניה, הוא רק רוקד ושר אפילו במצבים הכי קשים בחיים.

להמתיק את הדינים על ידי ניגון

שאדם נמצא באיזה צרה, יש לו איזה בעיה, איזה קושי בחיים והוא לא נופל בייאוש ולא מאבד את האמונה אף רגע ומתחזק בשירים וריקודים ושמחה - אז הוא לא בדרגה של "וידם אהרן" שהוא מקבל את זה בשתיקה, אלא הוא נמצא בדרגה יותר גבוהה של "ולא ידום". הוא שר, רוקד ושמח בתוך הצרה בתוך הייסורים, הוא שר לה' ומודה לה' על כל נשימה ונשימה.

מה זה משנה מה עובר עליך? אתה צריך תמיד להודות לה' על כל נשימה ונשימה, כמו שכתוב על דוד המלך:

"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד. בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ"

שאול רודף אחריו, כולם מלשינים עליו. כשהוא היה בקעילה אז אנשי קעילה הלשינו עליו, וכל מה שדוד הצליח להימלט מהם זה רק על ידי שירים, שהיה קם בחצות ומנגן עד הבוקר. כשהפלישתים תפסו אותו בגת, אמר "למנצח" והתחיל לשיר ולנגן. כששאול נכנס למערה לתפוס אותו, התחיל לשיר ולנגן. כשהוא ראה שכבר צרים על הבית ועוד מעט הכול יהיה מוקף בחיילים עם חיצים ורומחים, דבר ראשון שעשה דוד הוא התחיל לשיר ולנגן. דוד כל הזמן כשהיה בצרה היה אומר שיר ניצוח, ניגון, וככה ניצול מכול הצרות.

סגולת ההודיה והשמחה

אדם מרגיש שהוא עובר כאלה צרות, כאלה ייסורים, אז המינימום זה לקום בעלות השחר ולשיר את השירים את הזמירות, ועל ידי זה להמתיק את הדינים. כל הדינים והצרות נמתקים על ידי רינה שירה וניגון.

"יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי"

דוד המלך אמר: כל אלו שחפצים את צדקי ירונו וישמחו. מה זה צדקי? זה דינים. על ידי השירה והשמחה ימתקו הדינים. אומר הזוהר ב"וישלח" שדוד המלך היה שר כל הלילה, היה מתגבר בשירות ותושבחות עד שעלה הבוקר. אדם צריך תמיד לשבח את הקדוש ברוך הוא, ומי שיודע לשבח את הקדוש ברוך הוא "תדיר כדקא יאות", אז הקדוש ברוך הוא מקבל את התפילות שלו ומציל אותו מכל הקטרוגים והאסונות.

כשאנשים לא רוקדים, לא שרים, לא שמחים והולכים שבורים - אז הם גם שוברים את הכול. אדם שבור שובר את כל המערכת, הוא שובר את כל הבריאה. למה אתה שבור? מה עכשיו שואה? תשיר, תרקוד, תגיד פרק תהילים, תגיד "למנצח בנגינות מזמור שיר" 7 פעמים. זה מביא את כל הישועות, שידוכים, רפואות, זה מביא את הכל.

כתוב באר"י: מי שיגיד למנצח 7 פעמים מובטח לו ישועות, בנים, רפואות וכו'. השירות והנגינות זה הדרך להמתיק את כל הדינים. ה' כועס על מי שאינו מתעורר לשיר, לנגן ולזמר. אין שום דרך להמתיק דינים אלא על ידי שמחה וריקודים. יהודי זה מלשון "הודיה", הוא תמיד מודה תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' איתנו תמיד.

באור פני מלך: הצדיק והבעל תשובה

לאדם יש המון שכל, והמון עצות לתת לכולם, והמון חכמה, והמון דרשות, אבל בעצם לראות מה קורה אתו, עם עצמו, איפה הוא נמצא בתוך התמונה הזאת, איך המוח נכנס ללב, כלומר איך כולו נהיה כלי לעבודת ה׳ - זה כבר הרבה יותר קשה. ואת זה הצדיק יכול.

רשב״י אמר "אנא סימנא בעלמא". אני לא קיים, אני כלום, אני רק סימן. למה אני סימן? אני סימן לאלוקות. וזה כי הוא טיהר את עצמו עד שלא היה לו שום קשר לשום ישות, וכל המציאות שלו בעולם היתה רק להיות סימן. רואים אותו, הוא מזכיר את ה'. מי שמסתכל עליו הוא נזכר בה'.

אדם צריך לראות את ה׳ בכל דקה ובכל רגע ובכל שעה, כל דבר שהוא רואה הוא צריך לראות שזה ה', כל דבר שקורה לו, צריך לדעת שזה הכל ה'. כל תנועה, כל דבר, הוא רואה את ההשגחה של ה׳. הוא מאמין שה׳ מוביל אותו וה׳ מוליך אותו והוא בכל דבר מחובר אל ה', בכל מהלך ומהלך. נכון שזה דרגה של הצדיק, אבל מה איתנו מי אנחנו? אנחנו אנשי הצדיק. הצדיק הוא מורה דרך שלנו, הוא לא מוותר עלינו, על אף אחד מאתנו, ואנחנו גם לא מוותרים עליו.

למרות שהוא הצדיק, יש בחינה שהבעל תשובה מגיע לכזה דבר שיותר גדול מהצדיק. כמה ה׳ אוהב את הבעל תשובה! שמרוב אהבה וגעגועים הוא דילג על הכל, הוא שבר את הכל, לא מכריחים אותו, הוא עושה הכל מאהבה, מהרצון העצמי. לכן, באותו רגע נהפכים כל הזדונות שלו לזכויות.

ברגע שהוא מתחיל לעשות תשובה מאהבה, אז מתגלה לו שהנקודה הזאת הייתה בתוכו כל הזמן, היא רק לא יצאה לגלוי. ואז בעצם גם בכל העברות שהוא עשה פיעמה הרוח הנפלאה שלו, הרוח שבעצם אוהבת את ה' כל הזמן, רק שהיא לא יצאה לגלוי.

סוד ברכת כהנים: חיבור העשייה לדעת

"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט', כב')

וזה בחינת ברכת כהנים. כי הכהן הוא בחינת דעת, בחינת שמירת הברית, בבחינת "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב', ז'), וכל שכן "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג', י'). ועל כן כל הברכות בידם.

ועיקר הברכה על ידי נשיאת הידים, בחינת "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת ה'", דהיינו שצריכין לשאת בחינת הידיים, שהם בחינת עשיה, בחינת ממון הנמשך על ידי מעשה ידיו, צריך לשאת את בחינת הידיים אלו להדעת. ואז כשמקשר העשיה דהיינו הממון להדעת, משם נמשכין כל הברכות, בחינת "וּבֵרַכְךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

וזהו "וישא אהרן את ידיו", ואז דייקא "ויברכם" - ברכת כהנים. "יברכך ה'" - בממון, "וישמרך" - מן המזיקין. כי אז נמשך ממון דקדושה, שהוא בחינת ברכה, שהוא משומר מן המזיקין והסטרא אחרא, שהם בחינת אנפין חשוכין. כי הממון מקושר להדעת, שמשם נמשך ברכה, בחינת אנפין נהירין, בחינת "באור פני מלך חיים", וזהו "יאר ה' פניו אליך" - בחינת אנפין נהירין, כי זה עיקר הברכה. (ליקוטי הלכות, הלכות גניבה ב', יג')

ענוותנותו של אהרן הכהן

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט', א')

חכמינו ז"ל אמרו במסכת מגילה (י' ע"ב): "כל מקום שנאמר 'ויהי' ־ אינו אלא לשון צער". נשאלת השאלה: מהו הצער שפקד את אהרן ביום השמיני למילואים (להקדשת אהרן ובניו לתפקידי הכהונה)?

לפי הפשט אפשר להשיב - וכך אמנם משיבה הגמרא - שביום זה באה צרה גדולה על אהרן, במותם הפתאומי של שני בניו הגדולים, נדב ואביהוא. ולפי פירוש חסידי, היה עצם התפקיד המכובד של כהן גדול במשכן - בבחינת "צרה" לאהרן הצנוע והעניו, שאמר וחזר ואמר: מי אני ומה אני, שנתמניתי למשרה נעלה וחשובה זו?

הצדיק רבי אורי מסטרוליסק, המכונה "השרף", היה אומר על-כך: נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, מלהיות גדול וצדיק מפורסם בישראל.

וישמע משה וייטב בעיניו - כוחה של תורה לרפא

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י', כ')

מסופר על "היהודי״ הקדוש מפשיסחא זצ״ל, שהיה מלמד בימי נעוריו, בכפר אצל בעל בית אחד. במשך הזמן, כשכבר נתפרסם "היהודי" לצדיק גדול, חלה בנו של אותו בעל הבית בעיניו, ואותו בעל הבית דרש ברופאים, ולא הועיל מאומה, וכבר נתעוור בנו לגמרי.

והנה שמע הוא, שאותו אדם שהיה מלמד את בנו, משה, נתגלה כרבי קדוש. ומיד נסע אליו עם בנו החולה, כדי שיברך אותו בברכת רפואה שלמה. כשבא לשם, התחיל היהודי הקדוש לדבר עם בנו של בעל הבית בדברי תורה, ושאל אותו: משה! השומע אתה? וענה הבן: "כן, שומע אני".

אמר לו היהודי הקדוש מפשיסחא: כתוב בתורתנו הקדושה "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו..." וראה זה פלא - מיד התחיל הבן לראות בעיניו, ונתרפא.

גרה לא יגר - צדקה קודמת להליכה לבית המדרש

"וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא', י')

הצדיק רבי מאיר׳ל מפרימישלן נהג לחזר בעצמו על פתחי נדיבים, ולהתרימם למען עניים ונצרכים. פעם הגיע רבי מאיר׳ל לביתו של גביר אחד, שהיה תלמיד חכם ומדקדק במצות, אך ידו הייתה קפוצה לכל דבר שבצדקה.

כשראה האיש את רבי מאיר׳ל עומד בפתח ביתו, הבין שבא להתרימו לדבר מצוה, ומיד החל מתנצל בדברי חסידות מעושים: "הלא רואה אדוני, שאין שעתי פנויה עתה! אני ממהר לבית המדרש לשיעור הקבוע בתורה ולתפילה בציבור!" ובעודו מדבר, נטל האיש מידו את כובעו ומעילו, והחל צועד בחופזה אל מחוץ לפתח הבית.

מהר אחריו רבי מאיר׳ל, ואמר לו: עליך ועל שכמותך כבר אמרה התורה: "כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא... וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר" (כתוב זה נאמר על החזיר), ופירוש הפסוק הוא: מה היתרון שיש לפרסות צעדיו של אדם, בהליכתו למקום תורה ותפילה - אם "גרה לא יגר" - אם הוא אינו מנדב לעניים את ה"גרה" (גרה מלשון מטבע, כמו שכתוב: "עשרים גרה השקל").

תפילה לזכות לשמחה שלמה

רבונו של עולם, זכני לכל המעלות הרמות שזכו להם הצדיקים והצדקניות בזכות שמחתם העצומה בך, שמחה שלא הייתה לה קץ וגבול. זכני להיות כיוסף הצדיק שנאמר עליו "איש מצליח", כי היה תמיד צוהל ושמח, מקפץ ומרקד אף בבית הסוהר, אף בבור שאול שלא ראה קרן אור, כי אתה היית לו אור עולם, על כי לא הסיח דעת ממך מעולם ולא ראה דבר זולתך.

רבונו של עולם, "הבוחר בשירות ותשבחות", אנא זכנו להמשיך עלינו את רוח תפילתו ושירתו של "נעים זמירות ישראל", את קדושת שמחתו ואת חן ענוותו של "דוד הוא הקטן\