סוד ההכנעה: כשהקב"ה דופק בדלת ומבקש נדבה

שיעור מס' 15 | שיעור א' - בוקר יום א' פר' נשא, כ"ח אייר תשנ"ה - בישיבה (המשך ממס' 14)

הקב"ה מצמצם את עצמו אלינו רק כאשר אנו מקטינים את עצמנו. דרך המפגש עם העני הדופק בדלת, ודרך אתגרי חיי הנישואין, האדם לומד את תכלית חייו: להגיע לענווה מוחלטת ולהכרה שהוא "עפר ואפר". רק מתוך שפלות זו נפתחים שערי השמיים וזוכים לגילוי אלוקות.

כאשר אדם מקטין את עצמו בעולם, גם הקב"ה "מקטין" ומצמצם את עצמו כלפיו, כביכול, כדי שיוכל להכיל את האור האלוקי. אך כאשר אדם חושב שהוא טוב יותר מאחרים ומתגאה, הקב"ה מתחיל להראות לו את האין-סוף שלו. במצב כזה, מתקיים הפסוק:

"הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה".

חורבן בית המקדש פירושו שהשם יצא מהלבושים ומהצמצומים שלו. אם היינו זוכים, היינו רואים את ההתגלות האלוקית עין בעין בתוך הצמצום. אך ברגע שהאדם מתגאה, הקב"ה קורע ומבטל את הלבוש, בבחינת "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ". שוב אין בית המקדש יכול לסבול את גאותו וגאונו של הבורא, והבית נחרב.

הקב"ה עומד כעני בפתח

אם אנחנו מסכימים להצטמצם, הקב"ה בא ומתחנן לפנינו. הוא בא בהכנעה עם בקשה קטנה:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ".

הקב"ה עומד כמו עני בפתח, דופק בדלת של כל יהודי ומבקש "נדבה". איזו נדבה הוא מבקש? קצת הכנעה. הקב"ה אומר: תנו לי טיפה של הכנעה, ואני כבר מחזיר לכם את בית המקדש, מחזיר לכם את ארץ ישראל, מביא קיבוץ גלויות ואת משיח בן דוד. ה' דופק כל יום בדלת ומבקש רק טיפת הכנעה.

גם מפגש עם עני גשמי שדופק בדלת דורש מאיתנו הכנעה. אדם עבד קשה על כספו, בחירוף נפש, לא ישן ביום ולא בלילה, ועכשיו בא עני והוא צריך לתת לו מכספו. כל העניין הוא שהאדם צריך להאמין שהעני הזה יותר גדול ממנו.

כל מה שאני מרוויח וכל העשירות שלי – הכל בזכות העני הזה שדופק לי בדלת. העני השפל והשבור הזה, שבוכה להשם, הוא זה שמעלה את התפילות ופותח את שערי השמיים. העשיר חייב להאמין שכל השפע שלו מגיע רק בזכות העניים האומללים שפותחים את השמיים בתפילתם. דרך העני, הקב"ה כביכול דופק לכל אחד על הדלת ומבקש טיפה של שפלות.

סוד הנישואין: להגיע לעפר ואפר

זהו גם כל העניין של איש ואישה. בפרשת סוטה נותנים לאישה לשתות מים עם עפר. מסביר ה"שפת אמת" שכל המהות של האדם היא עפר. הקב"ה ראה שאם האדם יהיה לבדו, הוא יחליט שהוא כל-יכול. הוא יחשוב: "אני הכי גיבור, הכי חכם, אין כמוני". לכן נאמר:

"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".

אם הוא יישאר לבד, הוא יאמר: "אני יחיד בתחתונים כשם שהקב"ה יחיד בעליונים". מה עושים? נותנים לו אישה. לאישה יש בינה יתרה. חז"ל אומרים: "איתתך גוצא, גחין ותלחיש לה" (אשתך נמוכה, התכופף ולחש לה). האישה עושה לאדם "אי-סדרים" בתוכניות שלו, משנה לו את ההשקפות והרעיונות. היא אומרת לו לעשות דברים בדרכה, ובינתיים, מתוך הוויתור וההתבטלות, הוא נעשה "עפר ואפר".

מצד שני, גם הבעל מבקש מאשתו דברים, וגם היא נדרשת לוותר ולהפוך ל"עפר ואפר". ברגע שיש שני אנשים שחיים יחד, כל אחד עושה את השני עפר ואפר. זהו תהליך התיקון.

תכלית החיים: ההכרה באפסותנו

אומר ה"שפת אמת": זו כל המהות של הבן אדם. אדם צריך להגיע להכרה שהוא עפר ואפר. לשם כך נותנים לאדם מאה ועשרים שנה לחיות בעולם הזה. מדוע דווקא מאה ועשרים שנה? כדי שילמד במהלך חייו שהוא לא שווה כלום מצד עצמו.

הוא רואה שמה שהוא עשה התקלקל, מה שבנה נהרס, וכל התוכניות שלו לא הלכו כפי שציפה. אפילו אצל האבות הקדושים ראינו זאת: אברהם אבינו חשב שישמעאל יהיה הצדיק והטהור, וביקש: > "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". יצחק אבינו חשב שהוא יברך את עשיו ובכך יביא את תיקון העולם. אך הקב"ה מראה לאדם שוב ושוב שרק דרך שבירת הגאווה והגעה לענווה מוחלטת, מתגלה רצון השם האמיתי בעולם.

חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 15

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4