סוד הבושה והשתיקה: כך זוכים ליישוב הדעת ולייחוס אמיתי

שיעור מס' 1 | יום רביעי פר' קדושים כו' ניסן תשנ"ה

לימוד הגמרא בעיון הוא התרופה היחידה לשמירת שפיות הדעת והמוחין, וככל שהאדם זוכה ליותר דעת, כך מתרבה הבושה על פניו. הבושה והשתיקה בעת עלבון הן הסימן המובהק לייחוסו הטהור של האדם ולשורש נשמתו בהר סיני.

כדי להפוך מ'מת' ל'אמת', האדם חייב להתכלל בכל נשמות ישראל. כל עוד האדם סבור שהוא הצדיק הגדול ביותר, שהוא החסיד הכי טוב, ואין כמוהו בכל הארץ – הרי הוא בבחינת 'מת'. המילה 'אמת' נוצרת רק כאשר מוסיפים את האל"ף – אלופו של עולם, ואת ההתכללות עם הכלל. זוהי הכוונה בקריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – להתכלל עם כל נשמות ישראל, עם כל צדיקי הדור, ללא הבדל אם הוא ברסלב או לא. מה זה משנה? אם יהודי כתב ספר שמחזק אותי באמונה ובטחון, שמעורר אותי לאהבת ה', עלי לקחת ממנו. אין זה תפקידי לשפוט למי יש עולם הבא; תפקידי הוא לקחת כל ספר שיעזור לי להיכנס לעולם הבא.

אש הגבורות שבלב

רבנו הקדוש מלמד ששורש הגבורות הוא בלב. שיא הספירה הוא 'נצח שבגבורה', והגבורות הללו הן הבושה והבכייה. כמו שנאמר: > "חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי" (תהלים לט, ד).

כשהלב מתחיל לבעור מבפנים, האדם הופך ל"דובר אמת בלבבו". הוא מתחיל להרגיש את הפגמים שלו, את המרחק שלו מהקדושה. הוא אומר לעצמו: "איפה אני ואיפה האמת? אני הגרוע מכולם. למרות שהתקרבתי לחסידות, זה עדיין לא עזר לי כחוט השערה, אני נופל בכל יום". ההכרה הזו, החמימות שבלב והבכייה, הן תחילת התיקון.

רק הגמרא שומרת על השפיות

טבע העולם הוא שהאדם הולך ומאבד את צלילות דעתו עם השנים. מגיל עשרים מתחיל האדם לאבד אחוזים מכוח שכלו, וכשהוא מגיע לגיל שישים, אם לא הכניס את הגמרא לתוך ראשו, הוא עלול לאבד את שפיותו לגמרי. ראינו זקנים שאיבדו צלם אנוש, דיברו שטויות וקיללו, כי לא היה להם את עוגן התורה.

לעומתם, צדיקים כמו רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ורבי שמואל שפירא זצ"ל, שמרו על שפיות וצלילות מופלאה עד יומם האחרון. רק הגמרא יכולה להחזיק את המוח שלא יסתייד. אפילו מדענים וקומפוזיטורים גדולים משתגעים ומאבדים את עצמם לדעת, כי חכמות חיצוניות אינן בונות את הנפש. השכל האמיתי הוא רק לימוד הגמרא.

כיצד בונים את המוח? לא בריצה שטחית. יש לקחת עמוד גמרא, לקרוא אותו פעמיים להבנת המהלך, ואז לנתח כל מילה ברש"י, בתוספות, ובפוסקים. אם זה שולחן ערוך – ללמוד עם הש"ך והסמ"ע, להעמיק בכל מילה. "מוח" זה בחינת רצוא ושוב – לחזור שוב ושוב על אותה שורה, על אותה משנה. כך בונים דעת.

הבושה היא אור התפילין

כשאדם מקבל "מוח" ודעת אמיתית, הוא מתחיל להבין היכן הוא אוחז. עד עכשיו הוא היה בבחינת "משליך חטאותיו אחרי כתפיו", לא מודע למצבו. אך כשהשכל נכנס, נכנסת הבושה. הוא מתבייש בגודל פשעיו, בטינוף החטאים שמטמטמים את הלב.

רבנו אומר שככל שנתווסף לאדם שכל דקדושה, כך מתווספת לו בושה. הבושה הזו היא היא אור התפילין. כשאדם קם בחצות ולומד עד הבוקר בבושה נוראה, בשפלות, מתוך תחושה של "איך עבר עלי הלילה?", הבושה הזו מאירה על פניו. זהו הסוד של "ויראו ממך" – היראה והבושה הן אחד. משה רבינו, שקרן עור פניו, היה כולו בושה.

"העובר עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו מיד על כל עוונותיו". הבושה היא המחילה האמיתית, והיא גם זו שמחזירה את המוחין. אי אפשר לקבל מוחין רק על ידי נסיעות וטלטולים; צריך את הבושה הפנימית שנובעת מלימוד התורה.

מבחן השתיקה והייחוס

כיצד יודעים אם אדם הוא מיוחס ובעל שורש נשמה טהור? הגמרא בקידושין מלמדת אותנו שהמבחן הוא השתיקה. כשאנשים רבים ומבזים זה את זה, מי ששותק – הוא המיוחס.

"משפחה שמשפחתה מתגרה בה... ושתיקה – זו היא סימן לייחוסא".

רב הלך לבבל ובדק את הייחוסים על פי השתיקה. אם מעליבים אדם והוא שותק, סימן שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני. לעומת זאת, מי שיש בו עזות פנים ומדבר לשון הרע, זהו סימן שיש בו "שמץ פסול". ייתכן שהתערבב במשפחה איזה גן זר, איזו נשמה שלא עמדה בהר סיני. הרי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, והזוהמה הזו היא העזות והדיבור הרע על הזולת.

לפעמים רואים שתי משפחות רבות זו עם זו, וזהו חסד מהשמים כדי למנוע מהן להתחתן זו עם זו, כי "אין מניחין אותו להידבק בחברו". הקב"ה שומר על הנשמות הטהורות על ידי המחלוקת.

עלינו לדעת שכל עניין הדיבור הרע והראייה הרעה על הזולת נובע מפגם קין. קין ראה חוב בכל אחד – באביו, באמו, באחיו. הוא ראה את העולם כולו כפגום. התיקון הוא הבושה, השתיקה והענווה. יהודי חייב שתהיה לו בושה, וזוהי העדות הברורה ביותר על יהדותו ועל קדושתו.

---
חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 1
→ חלק קודם
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)