צור קשר עם הרב ברלנד

בקרוב עלי מרעים

דברי אלקים חיים במעלת לימוד התוה"ק בעיון ובעמקות

עפ"י ליקוטי מוהר"ן תורה ק"א – "בקרוב עלי מרעים"

מעובד עפ"י שיעור מאת מורנו הגה"צ רבי אליעזר ברלנד שליט"א

[באדיבות מכון ברסלב "הר ציון"]

"'בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו' (תהלים כז, ב). הענין הוא כך, 'כי בי"ה ה' צור עולמים' (ישעיה כו, ד) – היינו 'בראשית ברא', כי בתורה, שנקראת ראשית, ברא עולמים. כי יו"ד הוא השכל של התורה, וה"א הוא אותיות של התורה".

"כי בי"ה ה' צור עולמים", יו"ד זה השכל שבתורה, וה"א זה האותיות שבתורה. כשאדם מכניס את שכלו בתורה ולומד בעיון אזי הוא בורא עולמות חדשים וכל המציאות משתנה, וכך משפיע השפעות ברוחניות ובגשמיות. ואם אדם לומד תורה בלי השכל שבתורה, אלא קורא את התורה בקריאה בעלמא, זה שם י"ה בלי היו"ד, דהיינו חצי שם, וממילא זה לא פועל מאומה, והבריאה אינה מתחדשת כי חסרה הנשמה והחיות, שהיא היו"ד משם י"ה, שבה נבראה הבריאה. ולא רק שאין התחדשות בבריאה, אלא להיפך, התאוות והמידות הרעות מתגברות. כי הבטחת "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל.), היא רק כאשר לומדים את התורה עם השכל שבאותיות. ובכל יום העבודה מחדש, "כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", וטבעו של האדם, או שמתעלה מדרגא לדרגא מיום ליום, או להיפך, יורד כל יום יותר ויותר. אם לומד את התורה, עם השכל שבתורה, זה נותן כח להתגבר על המידות הרעות. אבל אם לומד בלי השכל שבתורה, אלא בקריאה בעלמא, אין זה נקרא לימוד תורה, וממילא כל התאוות והמידות הרעות מתגברות, ופעמים שאין האדם מבין מדוע מתגברים עליו המידות הרעות על אף שלמד תורה, והוא מפני שהלימוד אינו עם השכל שבתורה.

והגדלת השכל שבתורה צריך שתהיה בכל יום יותר ויותר. כמו שכתוב אצל יהושע בן נון "וילן בעמק" (יהושע ח, ט-יג) – ודרשו חז"ל (מגילה ג.), שלן בעומקה של הלכה, ומלאך ה' בא ליהושע, ורצה לסכן אותו, כמו שכתוב שם, שאמר לו המלאך "עתה באתי" (יהושע ט, יד), ומבארת הגמ' היינו על עוון זה שביטלו תורה, על אף שהיתה שעת מלחמה – מיד "וילן בעמק" – מלמד שלן יהושע בעומקה של הלכה. ועל דברים אלו הסביר הגאון ר' אליהו לופיאן זצ"ל, שלומדים מכאן, שהתביעה של ביטול תורה היתה על עומקה של הלכה, כי זה ודאי שיהושע למד תורה גם בשעת מלחמה, אבל הרפיון היה ב"עיון התורה", ולכן בא המלאך בתביעה, ואכן מיד כתוב, שלן ב"עומקה של הלכה".

"וה"א הוא אותיות של התורה, שהוא חמשה חומשי תורה, בחינת ה' מוצאות הפה והיינו 'בי"ה ה' צור עולמים', היינו שבתורה, שהיא בחינת י"ה כנ"ל ברא כל העולמים כנ"ל", ואז לאדם יש שליטה על כל העולמות. כמובא בהמשך התו', לשון הפסוק "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים לב, ח). מתי "יצב גבולות עמים", שהעמים בשליטת ישראל וכפופים אליהם "למספר", רק כשהתורה היא בבחי' ספיר ונהיר, דהיינו תורה עם שכל, עם עומק, אז ברא כל העולמים ומתחדשת הבריאה.

***

"וכתיב: 'אדם אתם' (יחזקאל לד, לא), ודרשו רז"ל (יבמות סא): אתם קרויים אדם, ואין עכו"ם קרויים אדם". ישראל קרויים אדם, רק על שם התורה שהיא בעמקות. אבל אם התורה היא לא בעיון ובעמקות אינו נקרא אדם. נמצא שנדמה היהודי לגוי – הגוי שקוע בתאוות, והיהודי להבדיל שקוע בתאוות. כי אמונה יש לכולם, גם לגויים יש אמונה, אך אמונה שהיא בלי תורה – לא נקראת אמונה. "כי יש ע' אנפין נהירין, ויש ע' אנפין חשוכין. כי יש שני כוחות, כמו שדרשו רז"ל על פסוק: 'וזאת התורה אשר שם משה'. זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה – נעשה לו סם מות. סם חיים הוא אנפין נהירין, סם מות הוא אנפין חשוכין". אם לומדים תורה בעיון ובעמקות, זה נקרא סם חיים, ואם לאו, זה נקרא סם מות. ששניים השוים במעלתם היושבים ועוסקים בתורה, על אף שיש להם מידות טובות וכו', אבל ההבדל ביניהם, האחד הלומד תורה ויורד לעומקה של הלכה, לעומקה של תורה – זה נקרא סם חיים. ואילו השני הלומד תורה ואינו יורד לעומקה של הלכה – זה נקרא סם מות, זה אנפין חשוכין! "כמו שכתוב: 'במחשכים הושיבני כמתי עולם'" (איכה ג, ו). ואיתא בגמרא בסנהדרין (כד.) "מחשכים": זה תלמוד בבלי, כי כשלומדים גמרא ללא הבנה – לא בעיון ובעמקות, זה נקרא חושך, "ומן אנפין חשוכין יש לעכו"ם יניקה, וכל העכו"ם יש להם כל המידות הרעות", וכל היניקה שלהם מאלו המידות הרעות, והם מתגברות ומשתלטות על האדם, ואז אינו נקרא "אדם" אלא "אדום".

כי שורש המידות הרעות והתאוות המדומות נמשכים מאדום, בסוד ז' מלכי אדום שמתו (המוזכרים בסוף פר' וישלח) שהיתה בהם השבירה, וכן אצל כל אדם שייך בחינת "שבירה", כי כל האיברים שבאדם לא נבראו אלא כדי לעשות בהם רצון ה', וכל אבר – מצוה אחרת תלויה בו, וכאשר ממרים רצון ה', אזי נוצרת השבירה, כי כלי שבור תועלתו רק למלאכה בזויה, ולא לשם כך יצרו את הכלי, וכשאינו לומד תורה בעיון אזי אין נקרא "אדם", ולכן נופל למידות הרעות ותאוות המדומות ונקרא בשם אדו"ם, שהוא כח המדמה לבד, כמ"ש "הלעיטני נא מן האדום". כי המידות הרעות של העכו"ם המשתלטות על האדם, הם בסוד שבעה מלכי אדום, וז' פעמים אדו"ם בגימ' אנו"ש, שהוא מדרגה היותר תחתונה שבד' שמות שנקרא בהם: אדם, איש, גבר, אנוש, ואז כל אבר ואבר של האדם מקבל הארה פחותה, כראוי לשמו הנמוך (פתחי שערים, נתיב שבירת הכלים ו'). וזה מה שאמרו חז"ל (סנהדרין קו.) "ויסעו מרפידים", שרפו ידיהם מדברי תורה, ועי"ז בא עמלק. ובהמשך מסעם, שחנו "בְּהֹר ההר בקצה ארץ אדום" (במדבר לג, לז), היינו שנפלו לבחינה של "בקצה ארץ אדום", שזה שורש התאוות המדומות, שהם נאחזים רק בקצה אברים כגון המישוש ביד, וטעם בלשון, ולכן נסתלק אהרן, ושמועה זאת שמע עמלק, כמ"ש "וישמע הכנעני מלך ערד" (שם, מ). ומה שהיה עד עכשיו "יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען" (שמות טו, טו). נתהפך בסיבת חטאם ונעשה מן רע"ד – ער"ד (תולדות יעקב יוסף, פר' משפטים אות ה').

* * *

"רק כל אומה ואומה כרוך אל מידה אחת יותר מכל המידות. וזה 'הופיע מהר פארן' וכו', שרצה הקב"ה ליתן תורה לכל הברואים, וכל אחד ואחד לא רצה לקבלה, מחמת ששמעו שאותה מידה שהם כרוכים אחריה אסרה תורה". מסביר מוהרנ"ת, מדוע לא רצו הגויים לקבל את התורה? הרי גם אצל עשו יש "לא תרצח", ואצל ישמעאל יש "לא תגנוב". אלא מבאר ר' נתן, שהגוים הבינו וידעו ש"לא תגנוב" אין משמעותו רק לא לגנוב אחד מהשני ותו לא, אלא פירושו לא לרמות אף אדם, בכל מקרה וענין. וכן "לא תרצח" כולל גם לא להלבין פני חברו ברבים, ו"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (ברכות מג:). וכן לא לכעוס על השני, לא לדבר לשון הרע על השני, לא לדבר רכילות על השני – מזה הם פחדו, הם ידעו שזה אין סוף. משה רבינו אכן אמר "לא תרצח", אבל בדיבור זה כלולים פרטים רבים את כל המידות שבין אדם לחברו, לכן הם לא רצו לקבל את התורה.

לעומתם בני ישראל, קיבלו על עצמם עול התורה, ועל כן נקראים בבחינת "אדם", כמו שכתוב: "'אדם אתם' – אתם קרויים אדם", כי כשלומדים תורה לעומקה, התורה מקדשת את האדם, ואזי מחמת הקדושה אין יכול האדם לפגוע באדם אחר כלל, ואף יסכים להשרף ולא להכשל בזה – "אתם קרויים אדם". וזה מה שאמרה תמר, "נוח לו לאדם וכו'". תמר הבינה, שמי שזכה ונקרא "אדם", זה תענוג בשבילו, וזה נוח לו, אין לו במציאותו ובמהותו לפגוע באדם אחר, כי ברגע שמגיעים לדרגת אדם, אזי שתי הכליות יועצות לו לאדם, ונהיות לו למבועי חכמה כנחלים, כאברהם אבינו שלמד את התורה מעצמו.

* * *

"וכתיב: 'אדם אתם' (יחזקאל לד, לא), ודרשו רז"ל (יבמות סא): אתם קרויים אדם, ואין עכו"ם קרויים אדם". ועיקר העבודה זה לעמוד בנסיונות, וזה כל מהות ביאת האדם לעולם, לעמוד בכל הנסיונות שמנסים אותו, אם זה ברכוש, אם זה בכעס, ובכל דבר ודבר. וזה אומר רביה"ק, אם אדם לא ילמד תורה לעומקה הוא לא יוכל לעמוד בניסיונות, כי כל תכלית עמל התורה שדרוש מאתנו היום, זה כדי שנגיע לדרגת אדם, ומסביר מוהרנ"ת, שמאז שנשברו הלוחות ניתנה לנו הגמרא הקדושה, שצריכים ללמוד בעיון ובעמקות ורק עי"ז נהיה בירור הטוב מהרע, כי אחרי שנשברו הלוחות ירדה שכחה לעולם, ומאז התחיל הענין של ליבון הסוגיא, וקל וחומר, וכל הקושיות והפירכות, ושמשתכחת ההלכה וצריכים להתייגע מחדש [עיין בהגה"ה על הקדמת הרמב"ם על הש"ס, שהיו שש מאות סדרי משנה ונשארו רק ששה סדרים]. ומאז הוטבעה הצורה של הגמרא הקדושה, כי רק הלימוד עם ההעמקה, העיון, הפלפול והק"ו שיש בלימוד, רק כך נעשה בירור הטוב מהרע, ורק זה יכול להוציא את המידות הרעות שבאדם. כי עד שלא נשברו הלוחות, היו לומדים פשטי תורה ועל ידם היו משיגים השגות אלוקות. אך לאחר מעשה העגל, כשנשתברו הלוחות, ולאחר מעשה פעור, התברר שיש זוהמא בעם ישראל, שאינה יוצאת אלא ע"י לימוד תורה בכח, ללון בעומקה של הלכה, שרק זה מברר הטוב מהרע, ורק כך אפשר להינצל מ"לא תרצח" ומ"לא תגנוב" בכל בחינותיהם.

וזו משמעות דברי הלל הזקן לאותו גר שבא להתגייר על רגל אחת – "כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא.). שמאי דחהו כי טען שאין אפשרות להתקרב אל הקב"ה מבלעדי לימוד כל התורה בעיון. ולכאורה מדוע גירש אותו, ולא גילה לו את אותה העצה. אלא היות והלל היה ענוותן, הנהגתו היתה במידת אהבת ישראל, ולכן ברגע שהוא ראה עשיר שאין לו עבד לרוץ לפניו, אז הוא עצמו רץ לפניו מהלך שלשה מילין! (כתובות סז.). הלל היתה לו אהבת ישראל והרגיש כל יהודי ויהודי, בלא נפק"מ אם הוא עשיר או עני, והשתדל לתת לכל אחד כפי צרכיו וארחות חייו, ואם העשיר אינו מורגל לצאת מביתו ללא עבד, התנדב הלל להיות עבדו של אותו עשיר – לכן דוקא הוא, שזכה להכניע ולהשפיל עצמו תחת כל יהודי ויהודי ולאהבו בלב ונפש, גילה שמידה זו כוללת את כל התורה, ולכן אמר לאותו גר שבא להתגייר על רגל אחת: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו כל התורה כולה", ואידך פירושא, זיל גמור. וכי זו כל התורה כולה? ועוד הלוא גם כל גוי מבין מעלת מידה אנושית זו של 'ואהבת לרעך כמוך'? אלא כוונת הלל בדבריו היתה כך: כדי להגיע בשלימות ל"דעלך סני לחברך לא תעביד", צריך ללמוד את כל התורה כולה. אדם אינו יכול להגיע לשלימותו, ולא לראות רע בזולתו, אם אינו לומד את כל התורה כולה. ובכדי לקיים אפילו את הדרגה הפחותה של מידה זו, דהיינו שאף דבר השנאוי על האדם, לא לעשות לזולת, נדרש לכך ללמוד את כל התורה כולה, יומם ולילה, ורק כך באפשר להשיג אל נכון הנהגה זו בשלימותה, בדרגות הנעלות שבה, וגם לאהוב את הזולת כעצמו, שהיא כלל כל התורה.

* * *

כן מצינו אצל יעקב אבינו, שלא הלך לבית לבן עד שעסק תחילה בתורה הרבה בלא שינה ותנומה בישיבת שם ועבר (בראשית רבה סח, יא). ולכאורה הדבר צריך ביאור, וכי יעקב אבינו פחד כל כך מלבן שישפיע עליו, שהיה צריך להתייגע כל כך בלימוד התורה ארבע עשרה שנה ללא שינה. אלא הביאור בזה הוא, שחששו היה, היות ועומד להמצא בקרבת לבן הארמי, שירמה אותו עשרת מונים. ואומרים חז"ל (בראשית רבה עג, ט), שבכל תנאי ותנאי רימה אותו מאה פעמים, אך בכדי לא להכשל ברמאות בקרבותו ובהתעסקותו עם לבן הארמי, ולא להכשל חלילה בשנאה ובהקפדה עליו, עבור כך נדרש להתייגע בתורה בעיון ובעמקות בלא שינה. ועל פי זה מבואר המדרש (בראשית רבה עד, י): תוכחתן של אבות ולא ענוותנותן של בנים. שאצל יעקב כתוב "ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי" (בראשית לא, לו), זה היה כל כעסו של יעקב אבינו. ואילו ענוותנותן של בנים, זה דוד המלך, שאמר לשאול בעת שרדף אחריו "אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף… אחרי פרעוש אחד" (שמואל א' כד, יד). מכאן רואים את גודל הענוה שלו. וכל זאת אמר דוד כשריחם על שאול בהיותו עמו במערה ולא עשה לו דבר, בעת ההיא אמר דוד ליונתן "מה עשיתי, מה עווני מה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי" (שמואל א' כ, א). דוד המלך, שהיה בתכלית הענוה, הזכיר שפיכות דמים. ויעקב אבינו למרות שלבן עמד להרגו, עם כל זאת רק אמר: "מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי". אחרי כל כך הרבה רמאויות שרימה אותו לבן כל יום וכל שעה, הוא לא כעס, וכשכבר נאמר "ויחר וכו', מה פשעי מה חטאתי", אחרי עשרים שנה הוא רק שאל 'מה עשיתי לך?'. זה היה הכעס של יעקב אבינו.

כדי להגיע למדרגה כזו, צריכים ארבע עשרה שנה ללמוד תורה אצל שם ועבר יומם ולילה ללא שינה. ויעקב אבינו בכח תורתו זכה להיות נקי כפיים ובר לבב, ולא נכשל בעוון גזל אפילו במשהו. כמובא במדרש (שם) שלבן חיפש בכליו ולא מצא דבר – אמר ר' סימון: "וכי מששת את כל כלי מה מצאת" (בראשית לא, לז). אפילו מחט לא מצא – לאחר מכן הוא אומר לו, מה חטאתי מה פשעתי? ובזה מובן איך יתכן שיעקב אבינו נמצא עשרים שנה בבית חמיו, עם שנים עשר ילדים, ולא נופל דבר לחפצים שלו. בכדי לזכות למידת הזהירות מגזל ומשאר המידות צריך ללמוד תורה ארבע עשרה שנה בלי לישון בכלל, בעמקות נוראה ממש! וזה אומר רביה"ק: "שאדם לא יכול להוציא את המידות הרעות שלו, אם לא ילמד תורה לעומקה".

ולימוד התורה הוא כדי להיות נקיים ממידות רעות, ולא כדי להיות מפורסמים של שקר. ללמוד תורה לשמה, לזכות לענוה, לשפלות, לאהוב כל יהודי, לא לכעוס על אף אדם. אף אם יעשו לו את כל הצרות שבעולם, אסור לכעוס ולענות לשני כלל. ואפילו כששותקים, צריך לראות שזה לא מכעיס את השני, כמו שאומר רביה"ק (ליקו"מ תו' פ"ב), שאם אדם שותק לשני כדי להכעיס, הוא נכלל בשלוש קליפות טמאות רח"ל. ולכן צריך אהבת חברים, שאפילו מכעיסים את האדם צריך לראות כיצד לפייסו, אם ע"י שתיקה, אם ע"י דיבור. להיות בבחי' קר רוח איש תבונה, לחפש רק איך לפייס את השני, כאילו הוא בנו או אחיו או אביו. כי כשאב כועס על בנו, אזי בנו מנסה בכל דרך לפייסו. כך צריכה להיות ההנהגה עם כל יהודי ויהודי. ורק אז נחשב אדם, ובשביל זה לומדים תורה, כדי להגיע לדרגת אדם, אתם קרויים אדם, כמו שאמרה תמר: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו", שלמדרגה זו זוכים רק ע"י לימוד תורה בעיון. ולכן רק בני ישראל קרויין אדם, מפני שקיבלו תורה, והגוים לא רצו לקבלה, כיון שלא יכלו לעמוד בקיום כל המידות הטובות וההנהגות הכלולות במצוות התורה.

***

"וכל מי שיש בו מידות רעות, הוא נכנע תחת אותם העכו"ם, שהם כרוכים ומקושרים לאותם המידות הרעות". כשיש לאדם מידה רעה, אזי אותה אומה ששייכת לאותה מידה שולטת בעם ישראל. כי הכל תלוי רק באדם, וביתר אנשי הצדיק, כמו שמובא בגמרא (סנהדרין כו.), כשבא סנחריב למלחמה על ירושלים בזמן חזקיה המלך, היתה מחלוקת בין חזקיה לשבנא. לחזקיה היו י"א רבוא תלמידים, ולשבנא היו י"ג רבוא תלמידים. חזקיה אמר שצריך ללכת רק עם אמונה ובטחון, אסור להיכנע לסנחריב בשום אופן! ולכן נעץ חרב בפתח ביהמ"ד, ואמר מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב! אבל שבנא לא הסכים עם דבריו, כי פחד מפני סנחריב, שבא על ירושלים עם שני מיליארד ושש מאות אלף חיילים! וכשהגיע לירושלים, ראה שאין גיבורים ואין סוסים, כולם יושבים ועוסקים בתורה! אזי הוא התמלא בושה שיהפך ללעג וקלס, שבשביל לכבוש תלמידי ישיבות ועוסקי תורה אסף את כל העולם. לכן החליט שלכל הפחות יכבוש אותם באופן חדש, שלא היה מעולם, על ידי יריקה של כל אחד מחייליו, וברוק לבד יכסה את ירושלים! אמר חזקיהו לפני הקב"ה, רבש"ע, מאה שלושים אלף תלמידים של שבנא אומרים להיכנע, ואני רק עם מאה ועשר אלף תלמידים, שאומרים לא להיכנע, רבש"ע שמא תלך אחרי הרוב, אמר לו הקב"ה: "קשר רשעים אינו מן המניין", מי שהולך אחרי שבנא, הוא רשע! כי אתה צדיק האמת, ואם לא הולכים אחריך, הם נקראים "קשר רשעים". מדברי גמרא זו למדים, שמתחשבים רק באלו שהולכים אחר צדיק האמת ומקיימים עצותיו. כי כל מה שנעשה בעולם, תלוי באנשי הצדיק. ובזה צריך להאמין באמונה שלמה, כמו שכותב ר' יצחק ברייטער זצ"ל, שכל הפעולות הנעשות ע"י הצדיק כאן בעולם הם בכח המקורבים אליו, בשעה שמקבלים על עצמם עול תורה. אבל אם לא מקבלים על עצמם עול תורה, ממילא נשארים עם המידות הרעות, ואז אותם האומות, שלהם שייכים המידות הרעות הללו שולטות בנו, ועושות לנו צרות ויסורים רח"ל.

"וכל מי שיש בו מידות רעות". כל המקורב לצדיק, שבו תלוי תיקון העולם, ברגע שהוא לא לומד תורה לעומקה, ולא משקיע את כל כולו עשרים וארבע שעות בלימוד התורה, מיד – "הוא נכנע תחת אותם העכו"ם, שהם כרוכים ומקושרים לאותם המידות רעות", והעכו"ם שולטים בנו. "וזהו: כל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו שעבוד בגשמיות – שזהו בחינת עול מלכות, וגם דרך ארציות, דהיינו המידות רעות של העכו"ם". להכנע תחת הגויים פירושו, שכל המידות הרעות של הגויים שולטות ונכנסות באדם, "שזהו בחינת עול דרך ארץ, כי ע"י שפרק ממנו עול תורה, שהיא בחינת ע' אנפין נהירין". ברגע שאדם לא לומד תורה לעומקה, נקרא שפרק ממנו עול תורה, המכונה ע' אנפין נהירין, ורק כשלומד בעיון ובעמקות פניו מאירות, כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו", כשזוכה לחכמת התורה אזי פניו מאירים, כמו שמובא בתורה פ', "ראשית חכמה", וכל ראשית הוא קודש, וראשית זה בחינת חכמה, וכשאדם זוכה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפילה ומכניס כל מוחו, חכמתו ודעתו בתוך הדיבורים, דהיינו שמקשר מחשבתו היטב להדיבורים, יש לה' יתברך תענוג גדול מזה. אבל אם אדם אינו לומד תורה בעיון פניו אינן מאירות, ו"עי"ז מתגברין עליו בחינת ע' אנפין חשוכין", שזה החושך וההסתרה, שאפילו שיודע האדם, שהעיקר זה עבודת ה' והעולם כולו הבל הבלים, אם אינו עוסק בתורה בעיון, אזי מתגברים עליו האנפין חשוכין, שזה חשכות והסתרת אור ה', ונעלמת ממנו כל הרגשה והתעוררות בעבודת ה', ומתגברים עליו "השעבוד והמידות רעות של העכו"ם", הכעס, השנאת חינם, הנטירה, הנקימה, וכל מיני עוולות של ממון וכו', עד שהוא כבר לא יכול לוותר, ומתבטלת ממנו אהבת חברים וכו'. "שזהו בחינת עול מלכות ועול דרך ארץ כנ"ל".

* * *

"אבל כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו מי שלומד בעיון". רביה"ק כותב המקבל עליו עול תורה – היינו מי שלומד בעיון. ר' לוי יצחק זצ"ל אמר: שהסבר דברי רביה"ק בשיחות הר"ן עו. בהנהגה שהורה לסיים את הש"ס כל שנה, היתה הכוונה לר' נתן ולר' נפתלי, ותלמידים מעין אלו, שכבר עברו כמה פעמים את הש"ס, וידעו את הש"ס כמעט בעל פה, להם אמר רביה"ק ללמוד את הש"ס, ולסיימו לכל הפחות בכל שנה. אבל אדם שאינו מכיר ומבין את הש"ס כראוי והוא סתם קורא בעלמא, זה פשוט מאוד ביטול תורה. כי אדם צריך ללמוד תורה בעיון ולהבין מה שהוא לומד – אפשר ללמוד בבקיאות, אבל להתאמץ להבין את הנלמד, את  השקלא וטריא של הסוגיה. ומלבד הבקיאות, שצריך להבין את דברי התורה, צריך גם ללמוד בעיון ממש. "שמעיין ומבין חכמות התורה, שזהו בחינת אנפין נהירין, בחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו'", ואז זוכה לפנים מאירות. ו"עי"ז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", המידות הרעות מתבטלות אצל האדם. ואם לא, לא יועיל לו שיגמור את הש"ס מאה פעמים בקריאה, כל המידות הרעות תשארנה בו, ותתגברנה בו, ותהיינה יותר גרועות. רק כשלומדים תורה בעיון, או אפילו בבקיאות אבל משתדלים להבין מה שלומדים, רק עי"ז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

"כי נתבטל ממנו השעבוד והתאוות והמידות הרעות שלהם", רק אז מתבטלות התאוות הרעות ופגמי הברית. כי אדם שלא לומד תורה בעיון, אין לו שמירת העיניים. ובדור שכזה לא יכול להיות שמירת עיניים, רק על ידי לימוד התורה בעיון, שהמח שקוע ומוקף בתורה הקדושה, אז כשיוצאים לרחוב אפשר לשמור את העיניים, וזולת זאת אפילו אם ינסה לשמור, העיניים יפתחו מעצמן. כי ביטול התאוות והמידות הרעות אפשר לשברם רק ע"י תורה בעיון. ואף אם יאמר אדם בלבבו: הרי קמתי חצות והלכתי לשדה להתבודדות, ומדוע נכשלתי וכעסתי היום וכו'? – אך הסיבה היא כי לא למד תורה בעיון. כי כשלומדים תורה בעיון, מרגישים שמחה נפלאה. וזה אומר רביה"ק: אם אדם לא לומד תורה בעיון – אין לו שמירת עיניים, ואין לו אהבת חברים הוא מלא כעס. ועל ידי לימוד תורה בעיון, עם ראשונים ואחרונים, לרדת לעומקה של סוגיא – אזי ירגיש שמחה והנאה נפלאה ואור מיוחד, ויאהב כל אדם. כי באמת עם ישראל איש אחד ולב אחד, נפש אחת ונשמה אחת, רק התאוות והמידות רעות הם המסכים שמפריעים להרגיש את זה. אבל ברגע שאדם לומד תורה בעיון, מתבטלים התאוות "והמידות רעות שלהם, שהם בחינת אנפין חשוכין ע"י שקיבל עליו עול תורה שהיא בחינת אנפין נהירין כנ"ל, כי כל מה שאדם משיג בשכלו הוא בחינת אנפין נהירין ומה שאינו משיג הוא בחינת אנפין חשוכין. וע"כ כשזוכה לעיין בתורה, עד שמשיג חכמות התורה, שאז הוא בבחינת אנפין נהירין, אז נכנעין המידות והתאוות של העכו"ם שנאחזין בבחינת אנפין חשוכין כנ"ל. וזהו בחינת:" – מה שנזכר קודם – "'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'". צריכים להאמין שאנשי הצדיק ע"י לימוד התורה שלהם לעומקה של הלכה, יכולים להפוך את כל העולם כולו – לטובת ישראל, לאהבת ישראל, וזה "'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. למספר הוא לשון ספיר ונהיר" אם התורה תהיה בבחינת ספיר ונהיר, אז עם ישראל ישלטו על כל העמים. כמו שרבנו הק' מביא בתורה א', שע"י התורה החן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני הן בגשמי. ואיש הישראלי צריך להסתכל בשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, היינו ללמוד בעיון ולהסתכל בשכל של התורה, ואז נתעלה החן של ישראל. כמו שכותב ר' נתן על הפסוק "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" – שעם ישראל יחקקו את החוקים לגויים, והם יעשו כפי החוקים, וכפי הרצון של ישראל. "בחינת: לבנת הספיר. היינו: אחר אנפין נהירין שהם בחינת מספר בני ישראל" – כשבני ישראל לומדים את התורה שהיא תהיה ספיר ונהיר – "אחריהם: 'יצב גבולות עמים'" – אז הם שולטים על כל העמים – "שהם בחינת אנפין חשוכין כנ"ל".

* * *

"ובכל אדם ואדם בעצמו יש בחינת אנפין נהירין", בכל יהודי יש נשמה עם אור גדול ויכול להשיג את האנפין נהירין. "שהם בחינת קדושת ישראל עם קדוש, הרחוקים בשרשם מכל המידות והתאוות", לעם ישראל בעצם אין שייכות לתאוות ומידות הרעות מפני קדושת שורש נשמותיהם. ואם אדם מרגיש שהוא מלא מידות רעות, אל יחשוב שהוא נולד כך ח"ו, כי נשמתו אין לה שייכות כלל למידות הרעות. אמנם בעם ישראל יש "אחיזת הע' עכו"ם" – זה החיצוניים שנאחזים בהם. זה לא שייך אליהם, אבל זה נדבק בגלל החטאים שלהם, של אבותיהם, והם מתגברים מפני שאין לומדים את התורה לעומקה. "שהם בחינת אנפין חשוכין, שהם בחינת התאוות ומידות רעות, שכולם הם מבחינת הע' עכו"ם, שהם אנפין חשוכין, כמו שכתוב: 'ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם' (תהלים קו, לה); היינו שמעורב במידות רעות שבו, שנמשכין מן הגויים כנ"ל. וכשאדם עובר עבירה ח"ו, אז העבירה והעוון נחקק על עצמותיו, כמו שכתוב: 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל לב, כז), ואי אפשר לו לצאת מזה כי אם ע"י התורה, שהיא בחינת אנפין נהירין", אז אם אדם רוצה לכפר על העבירות שלו, זה רק ע"י לימוד תורה בעיון. שזה נחשב כמו תענית וכך יצאו העוונות מהעצמות ויתכפרו. "שהיא ההפך מכל התאוות והמידות, שהם בחינת אנפין חשוכין, שמשם נמשכין כל העבירות, ח"ו", רגע אחד שאדם נמצא באנפין חשוכין – כבר מתגברים עליו התאוות והמידות רעות, "כי צריך האדם להתייגע בתורה ולהמית עצמו עליה", לא מספיק שלומדים תורה, אם אדם אינו מסכים ומוכן להתייגע על התורה, ולהמית עצמו על התורה, זה לא נקרא לימוד תורה, אם אדם לא לומד תורה מתוך יגיעה, אלא מתוך רפיון – אומרת הגמרא בברכות (סג.) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה (משלי כד, י), כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, והצרות הם המידות הרעות שמתגברות, "כמו שאמרו רז"ל על פסוק: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו עצמיותו", להמית עצמו על לימוד התורה, להמית את העצמיות, היינו את הרצונות העצמיים המדומים, שבאמת אינם שייכים לקדושת נשמת היהודי, וזה ע"י לימוד תורה בעיון, בחשק ובשמחה. ואם לאו נשארים עם כל המידות הרעות, והתאוות הרעות, ואנפין חשוכין. "שהם בחינת המידות הרעות והתאוות הרעות, שמהם כל הפגמים החקוקים על עצמותיו כנ"ל. כי צריך להתייגע בהתורה, עד שיזכה להבין אותה", להתייגע ולהמית עצמו על התורה, כשחם, כשקר, כשרעבים, כשצמאים, כשעייפים, ללמוד תורה במסירות נפש, וכך יוצאים העוונות החקוקים על העצמות. "דהיינו שיצא מבחינת אנפין חשוכין, שהם בחינת חשכות והסתרת הידיעה, לבחינת אנפין נהירין שהם בחינת ידיעת והשגת התורה כנ"ל, ואז נקרא אדם". רק אז הוא נקרא אדם, ואם לאו אינו נקרא אדם. וכיצד יידע אם נקרא אדם – כשרואה שהוא לא כועס, אלא תמיד שמח, ואוהב כל אחד, שומר את העיניים וכו', זה נקרא אדם. ואם לאו, הוא לא נקרא אדם, רביה"ק מסביר: כיצד זוכים להיות יהודי, רק ע"י לימוד התורה בעיון ובכח, ביגיעות עצומות, להמית עצמו על התורה, אזי נקרא אדם. "בחינת: 'זאת התורה אדם'; היינו ע"י התורה נקרא אדם, בחינת: אתם קרויים אדם, ואין העכו"ם קרויים אדם; כי עיקר שם אדם זוכין ע"י התורה" – שהיא בכח, בעיון, בעמקות, ביגיעות עצומות – "שהיא בחינת אנפין נהירין, שהיא ההיפך מכל המידות והתאוות הרעות, שעל שם זה נקראים אדם, בחינת: זאת התורה אדם. אבל העכו"ם, הרחוקים מחכמות התורה, מאנפין נהירין, כי הם בחינת אנפין חשוכין, כי הם משוקעים בכל המידות רעות ותאוות רעות, על כן אין קרויים אדם וכנ"ל", והיות והעכו"ם שקועים בכל המידות והתאוות הרעות, אף על פי שרוצים לקבל את התורה כי יודעים שהיא אמת, אבל כ"כ התגשמו במעשיהם עד שאין הם נקראים אדם, ואינם רוצים לצאת מגשמיותם, הם מוכנים לקבל את התורה אבל בלי חכמת התורה, היינו לעיין בתורה, כי הם מפחדים לעזוב את מידותיהם ותאוותיהם הרעות. לכן הם לא יכולים לקבלה. ועם ישראל שקיבלו את התורה, גם הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, אבל בביטולם אל הצדיק, אל משה, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמדבר, בהגיעם אל הר סיני, זכו שהתבטלה מהם הזוהמה לגמרי. והכל ע"י הרצון שלהם לקבל את התורה וללמוד אותה בעיון ולהבין את חכמת התורה, כפי שמבאר רביה"ק בהמשך.

"כי עיקר בחינת אדם הוא בחינת השכל האמיתי שזוכין להשיג" – להשיג את השכל האמיתי שבסוגיא – "דהיינו חכמות התורה הקדושה. כי יש ג' שכליות: דהיינו שכל פשוט, שהוא בחינת חכמה, בחינת: כלם בחכמה עשית. וכשלומד ומבין, זה נקרא בינה, ואח"כ, כשיודע התורה, זה נקרא דעת, כידוע", חכמה – זה הלימוד הפשוט, בינה – זה הלימוד בהבנה, ודעת – זה הזכרון. "וג' שכליות אלו הם בחינת ידים לתורה: בחינת יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה, שבהם מתקבלת התורה". כשעם ישראל יצאו ממצרים הם קיבלו על עצמם את היד הגדולה, היד החזקה והיד הרמה, שהם שלש ידיים לתורה, שהם שלשה שכלי התורה, חכמה בינה דעת, היינו ללמוד את התורה בעיון, להבין ולדעת את חכמת התורה. ורק על ידם התקבלה התורה. "ואלו הג' שכליים הם בחינת ג' פעמים י"ק" – בחינת כי בי"ה ה' צור עולמים – "כי י"ק הם חכמה ובינה, שהם תרין רעין דלא מתפרשין, שהם כלולים בכל אחד מהג' שכליות הנ"ל. וג' פעמים י"ק הוא גימטריא אדם", היינו כשיש שלש פעמים י"ק, אז נקרא אדם. "נמצא שעיקר שם אדם הוא בחינת השכל האמיתי", שלומד תורה מתוך יגיעה אדירה, וממית את עצמו, להבין את הסוגיא לעומקה. "דהיינו חכמות התורה, שהוא בחינת אנפין נהירין, בחינת הרחקת ושבירת כל התאוות ומידות רעות כנ"ל", ואז יראה האדם שהוא יוצא מהתאוות ומהמידות הרעות, "וזהו: 'בקרב עלי מרעים' – זה בחינת תרין "רעין" דלא מתפרשין, שהם בחינת י"ק, שהוא חכמת התורה, בחינת אדם. צריך 'לאכול את בשרי'" – לאכול את הגוף, להמית את הגוף – "היינו לאכול ולהמית העצמיות שלי", העצמיות זה הגאוה של האדם. רביה"ק מבאר בתורה ע"ב, שאי אפשר לבטל את הגאוה ולזכות לענוה ושפלות, שממנה עיקר החיות והתחייה לעתיד לבוא, אלא ע"י שרואה עצמו עם הצדיק. ולזה זוכה רק מי שעוסק תמיד להגדיל את מוחו ודעתו. וזה רק ע"י לימוד בעיון, ועל ידי זה זוכה למח מהיר וחריף, כמו שכתוב "חזית איש מהיר במלאכתו" (משלי כב, כט), וכפי שהאדם מעיין, מעמיק, מחדש ומחבר את הסוגיות ואת הסתירות בין רש"י ותוס' ושאר ראשונים ומפרשים, להבין את השיטות, לחבר אותם ולהבין את הפשט בסוגיה לפי שיטתם, כך מקבל האדם עוד שפלות וענוה מפני שרואה שאינו מבין את הסוגיה היטב, וממשיך ומתעמק בלימוד, וממית עצמו בלימוד התורה. והלימוד צריך להיות עד שאדם מרגיש שהוא כאילו מת. ורק ע"י עמל תורה כזה נקנית התורה, ומקבל האדם סיעתא דשמיא, ומאיר לו המח והדעת, ומקבל פנים מאירות, ככתוב "חכמת אדם תאיר פניו".

"כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כנ"ל" – קניין התורה הוא רק מתוך מסירות נפש בלימוד התורה, ומסביר מוהרנ"ת (ליקו"ה יו"ד, הל' הכשר כלים ד, כד) את המובא בגמרא (שבת פט.), בשעה שירד משה מלפני הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ. אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו וכו'. הלך אצל ים, ואמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום. אמר לו: אין בי, שנאמר "תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה" (איוב כח, יד-כב). חזר ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה, היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה? אמר לו הקב"ה למשה: משה בדאי אתה. אמר לפניו: רבונו של עולם, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי", עכ"ל.

ולכאורה צריך להבין את דברי משה רבנו, וכי לא קיבל את התורה?! אלא, מכאן רואים גודל ענוותנותו, שלאחר ארבעים יום וארבעים לילה בהם למד את התורה, עדיין הרגיש שכלל לא למד, והיא ממש תמימה.

וביאור העניין הוא שמשה רבנו ידע, שהשטן רוצה לקטרג על מסירת התורה, ולכן ענה לו, שעדיין כלל לא מסר התורה לעם ישראל, אלא הרי כמונחת בים, ורק מי שמוכן להשקיע יגיעות עצומות ולמסור נפשו לירד לתוך עמקי הים, הוא יזכה לקבלת התורה. כי התורה ארוכה מני ים, ואם כן אין מקום לקטרוג השטן, כי אין ישראל ראויים לתורה, אלא מי שיגע בה משיגה, כמו שכתוב "אבדון ומות אמרו באזננו שמענו שמעה, ומפרש רש"י שם: "אבדון ומוות אמרו" – המאבדין וממיתין עצמן עליה אמרו: "באזנינו שמענו שמעה", שהיגע בה מתקיימת בו. שהרי אין הכוונה שירד לתוך הים והתהום כפשוטו, רק העיקר הוא הרצון והחשק, שמוכן מצד עצמו לסבול מסירות נפש בלימוד תורה, אפילו לירד לתוך הים והתהום ממש, אבל תיכף כשהוא מרוצה לכך ברצון חזק ואמיתי, מיד עוזר לו ה' יתברך לקבלה כראוי. "ואזי ממילא: 'צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו'" – כי מקור הצרים והאויבים שזה היצר הרע, שמתלבשים באדם מפני שאין לומדים תורה בעיון, "כי כל הצרים והאויבים, שנאחזין באנפין חשוכין, נכשלים ונופלים, כי נתבטלים בחינת האנפין חשוכין, וזוכה לאנפין נהירין, שהוא חכמות התורה, שהוא בחינת י"ק, בחינת תרין רעין דלא מתפרשין, שעל שם זה דווקא נקראין ישראל אדם כנ"ל, ואז כל הצרים והאויבים שנאחזין באנפין חשוכין, בתאוות ומידות רעות, נכשלים ונופלים, כי זכה לאנפין נהירין כנ"ל".

התחבר אלינו בוואצאפ

ראה עוד

תְּפִלָּה לְפָרָשַׁת מִקֵּץ עַל הַכּוֹחַ הַמִּתְעוֹרֵר בַּחֲנֻכָּה | הגה"צ הָרַב אֱלִיעֶזֶר בֶּרְלַנְד שְׁלִיטָ"א

בס"ד בר"ה נְסִיעָה לַצַּדִּיקִים בַּחֲנֻכָּה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל יָכוֹל, זַכֵּנִי לַפָּסוּק "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *