שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"
"ודי זהב" אומר רש"י זה חטא העגל. כשמשה רבינו מוכיח את ישראל על החטאים הכי נוראים והכי גדולים הוא רק מדבר ברמזים. וקשה הרי משה יכל להגיד במפורש, למה משה היה צריך להגיד ברמזים ? מסביר הקאמארנער, שמשה רבינו פחד שיתעוררו דינים על ישראל, כי אסור אף פעם להגיד תוכחה, כי כשאנחנו אומרים תוכחה אז אדם נהיה מזיד, עד עכשיו הוא חטא, הוא לא שם לב, הוא לא ידע מה שנעשה איתו, הוא שכח מהחטא שלו, הוא "שוגג ". אבל אם מוכיחים בן אדם, מזכירים לו את החטא והוא לא מתעורר, אז הוא כבר נעשה "מזיד". אז משה פחד אולי ישראל לא יתמרמרו ולא יעשו תשובה כמו שצריך, לכן פחד להגיד תוכחות במפורש, רק הוכיח ברמזים. משה הרוויח 2 דברים: שאם אחד לא יתעורר מהרמזים, לא נזכר שחטא, לא יתעורר, לא יבין את הרמז, אז אין עליו שום דין (נשאר בגדר "שוגג"). הרווח השני היה, לאותם שלומדים תורה בעמקות ובעיון, וכלל הוא שעל ידי לימוד תורה בעמקות ובעיון, נמתקים הדינים. אליהם דיבר משה ברמזים, שגם פה יזכו להמתקת דינים ע"י העמקה והתבוננות בכל מילה ומילה שדיבר. כי אדם שמתעמק ומתבונן ברמזים של הצדיק, בכל מילה ומילה, מה הצדיק מתכוון, זה לבד ממתיק לו את הדין וזה בעצמו התשובה שלו, וממילא יזכה להתעורר ותקן את חטאיו.
להביא את משיח – אומר ר' נתן, זה שיושבים על הארץ, בוכים ומתאבלים על החורבן. ועל מה מתאבלים? על העברות שלי, להאמין שאני מחריב את בית המקדש, רק אני ולא אף אחד אחר חוץ ממני, כשאני לא שומר את העיניים, אני מחריב את ירושלים וגורם לרוח טומאה בירושלים. ועל יד שאדם עושה התבודדות, ומבטל את עצמו ומפשפש במעשיו, ותולה החורבן בעצמו, רק כך תבוא הגאולה!
מה זה התבודדות? התבודדות זה רק דבר אחד, להגיע לביטול, לדעת שאני אפס ואין, ולא יהיה בי שום גאות ושום ממשות. כי אדם חושב כל היום, אני הכי חכם, אני הכי פיקח, הכי מוצלח, הכי מלומד, 24 שעות חושב מחשבות של גאווה על עצמו, ויש לו ראיות על זה. שהוא הכי מוצלח, והכי בעל מזל טוב, והכי פיקח. הראש שלו עובד כל היום, כי המוח זה אין סוף. אם היינו פותחים את המוח היינו רואים מליון מחשבות בשנייה, "אני הכי פיקח הכי חכם הכי מוצלח…
התבודדות זה פשוט מאד שנתחיל שעה שלמה להפסיק את הרצף של המחשבות. צריכים להירגע קצת, אתה לא הכי הכי הכי… יש עוד אנשים חכמים בעולם, יש עוד אנשים מוצלחים בעולם, יש עוד אנשים מבינים בעולם. הנשמה שלך היא מסכנה, היא לא יכולה לחזור לשורש שלה. היא רוצה להיות "אין", הנשמה היא אלוקית, היא לא רוצה לשמוע את הדמיונות האלה. תן לה מנוחה שעה אחת ביום!
ועיקר ההתבודדות הרבי אומר, זה בלילה. ("כי אזי הוא עיקר שלמות ההתבודדות, כי אז דייקא יכולים לבא לבחינת ביטול הנ"ל – ליקו"מ נ"ב). ולזה דייקא צריכים לילה, שקט, שאף אחד באמת לא חושב עכשיו איך להשיג את הדולרים ואיך לרוץ לבנק וכו'. בשעה שכולם ישנים, רדומים, אז תשב ותתבודד ותעבוד על ענווה. ורק התבודדות כזאת מבטלת את כל הגזרות וכל הדינים, ואם ח"ו רואים גזרה בשעת ההתבודדת – סימן שלא התבודדתי נכון. התבודדתי להיות משה רבינו, התבודדתי לראות את אליהו הנביא. להביא את המשיח. שזה הכל משאלות נפלאות. אבל זאת לא תכלית ההתבודדות. ובאמת כשאדם מתבודד ויושב על הארץ ויודע – כל רגע אני טועה, כל מחשבה שלי, כל ביקורת שלי, וכל שיפוט שלי, וכל הסתכלות שלי , הכל זה טעויות. אז מיד תבוא הגאולה השלמה בב"א.
"צער השכינה"
אדם אחד הגיע לנחם אלמנה, והיו לה הרבה בנים, ולכל בן ובן שלה היו צרות רבות מאוד, וייסורים, וקשיים נוראים. והוא התחיל לנחם כל ילד וילד, כל אחד עם הצרות שלו עד שהגיע לנחם את האלמנה. ואז אמרה לו האלמנה, לכל ילד וילד יש את הצער שלו, אבל אני בנוסף לצער שלי אני סובלת את הצער של כולם…, איך אפשר לתאר את הצער של האלמנה הזאת?!
האלמנה זאת השכינה. מה שקורה, זה ששוכחים בכלל שיש שכינה, שוכחים שיש צער של הכלל, כל אחד עם הצער שלו, כל אחד עם הייסורים שלו, כל אחד עם הקשיים שלו.
באמת קשיים נוראים! אבל הצער הכי גדול הוא, שאנחנו שקועים בצער הפרטי שלנו, אנחנו לא מצליחים להתעורר ולהתרומם ולהגיע לשורש של כל הדברים ששמה פגענו, בסיבת הסיבות ובעילת העילות, ושמה נכשלנו והפרדנו ע"י חטאנו את ה' מהשכינה.
בדרך כלל כל אחד שקוע בצרות של עצמו, אפילו שומע צרות של אחר, אומר אוי אוי, נאנח בשבילו קצת, עוזר לו קצת , מנחם אותו, מבקר אותו, ואחר כך חוזר לתוך עצמו. אבל בתשעה באב' זה יום מיוחד שמצליחים להתרומם, ולהזיל דמעה על הכלל, תשעה באב זה יום כזה שהצליחו חז"ל, ע"י כל הקינות, והאבלות, עם כל המסורת של כל גדולי ישראל בכל הדורות, להחדיר בעם ישראל את "צרת הכלל", את צרת השכינה, את החורבן האמיתי, שהוא חורבן כל העם כולו, והוא לצאת מצרת הפרט ולהגיע לצרת הכלל.
ומסופר על נפוליאון שהגיע בתשעה באב' לבית הכנסת, וראה ציבור שלם יושב ובוכה ומתאבל, שאל אותם, למה אתם בוכים? על מה אתם בוכים? אמרו לו על חורבן בית מקדשנו, שאל מתי היה החורבן? ענו לו לפני אלפיים שנה, אמר להם, אם כך – אני מאמין שאתם תיגאלו, אני מאמין שיש לכם עתיד, אני מאמין שיש לכם שליחות קודש בעולם, כי אם אתם מסוגלים עם שלם, בכל מקום, בכל בתי כנסיות, בכל קצווי תבל, לא לשכוח מה שהיה לפני אלפיים שנה, ולהמשיך לבכות ולהתאבל, ולחשוב על זה, זאת אומרת שאתם מחוברים לשורשים שלכם, ויש לכם תקווה להגיע לתכלית, להגיע לבניין בית המקדש שלכם. וע"י שכל אחד יושב ובוכה ומתאבל, ומתחבר לשורשים שלו, לעילת העילות, לסיבת הסיבות, ומשתתף בצרת הכלל, בצרת השכינה, ע"י זה יזכה לראות את הגאולה. כמו שכתוב "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"(תענית ל'. ב').
