שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
כיצד מבטלים את הדינים בפורים > מתי מתגלית יסוד הארת 'אבא' > מהו לבסומי בפוריא > על ידי שתית היין מתגלית פנימיות האדם > הריקודים שמבטלים את הגאווה > הארת פנים בפנים המתגלית בפורים ○ לפניכם שיעור אש להבה שנמסר בליל שושן פורים בשנת התשנ"ט לפני קריאת המגילה. על ידי הגה"צ רבי אליעזר ברלנד שליט"א:
ביטול הדינים בפורים
בתחילה הוא פור. כל הפורים זה לבטל את כל הדינים שיש על עם ישראל, על כל אחד בפרט. כי פורים על שם הפור, לכן זה פר. אותיות פר [גימטריא] מנצפ"ך. כי עד שבא משיח, אז עדיין המנצפ"ך, שהם אותיות סופיות, מהם נמשכים כל הדינים בעולם. וזה סוד נער ונערה, (=שכתוב בתורה נער וקוראים נערה), "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – בשביל להגיד תהילתך, ספירת הבינה. זה ע"י שממתיקים את המנצפ"ך שזה נקרא נער, והנער מקבל את הה'. גם ה'פר' צריך לקבל את האות ה'. כמו שהנער זה דינים צריך לקבל את ה', גם הפר זה דינים, זה מנצפ"ך. 'נע"ר' זה (בגימטריא) 'ש"ך' דינים. "וחמת המלך שככה", מתי חמת המלך שככה? כשהוסיפו לש"ך אות ה'. כשהוסיפו לש"ך אות ה', אז חמת המלך שככה.
כל העבודה שלנו כל השנה זה, איך להמתיק את הדינים בכלליות ופרטיות. האיש חולה, האישה חולה – בינתיים אי-אפשר להעניש את האיש, האישה, כי מענישים את הילדים שלהם – אבל כל אחד יש לו אין סוף דינים במשך השנה. בילדים, באשתו, בו. הוא רוצה לדעת איך להוסיף את (האות) ה'.
ולכן פורים זה הפור. "הפיל פור". כי המן חשב שזה כבר סוף של עם ישראל, כי 'אלוקיהם ישן'. כי אחשורוש עשה את המשתה אחד עשר שנה לפני הזמן, כי גלות יהויכין היתה אחת עשרה שנים לפני גלות צדקיהו (מגילה י"א ע"ב). ועכשיו, אחרי תשע שנים, ראה המן שעוד שנתיים יבנה בית המקדש, אז הוא החליט שהוא מנסה לתפוס את השניות האחרונות. [והמלחמה היתה אחרי שנה אחת. זה היה עשר שנים כבר, ואחרי שנה נבנה בית המקדש].
על שם הפור, ואחר כך נעשה פרה. כל עבודה שלנו להוסיף את הה"א לפר, ולהוסיף את הה"א לש"ך. וזה 'חמת המלך שככה'. וזה הפור, שהפור התהפך עליו. הוא לא הבין שעכשיו להפך, אחרי שיש כזו שינה ארוכה, עם ישראל מגיע לדיוטא הכי תחתונה שיכולה להיות, שאין למטה ממנה. נשאו נשים נוכריות "והעיר שושן נבוכה". [כי] כל אחד ראה שהורגים את אשתו (עיין בהמשך השיעור ביאור העניין). ודוקא ברגעים האלה היתה הארה הכי גדולה, שה' שלח את הצדיקים הכי גדולים שהיו אי פעם במשך הדורות, מזמן משה רבינו לא היו כאלה צדיקים – מרדכי ואסתר – שהם המשיכו מחדש את מתן תורה. "קיימו וקיבלו". והמשיכו את הה"א שהמתיקה את הפר דינים, ואת ה"א שהמתיקה את הש"ך דינים. "חמת המלך שככה", חמתו של מלכו של עולם. אחרי שאנו זוכים לפור, שהמן הפיל 'פור' וזה נהיה ל'הפור', לזכר הפור קוראים לזה פורים, על שם הפור. דוקא הפור. זה נמתק מפר לפור להפור, ברגע שהמשיכו את הה"א, זה חמישה אל"ף של חמישה אקיה [אהי-ה], ואז נעשה פרה. בגלל זה כל המתקות פועלים בשבת פרה. יש אומרים שפרה ממש דאוריתא (שו"ע סי' תרפ"ה ס"ז) ואז כל ההמתקות.
פורים הוא שורש הניסים
וגם פורים הוא בודאי הילוך ודרך לפסח. כי פורים היה בפסח, נס של פורים היה בפסח. וזהו בחינת שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. שפתותיו זה מה שאמרנו "ה' שפתי תפתח", זה נצח והוד, להמתיק את הכלה, להמתיק את 'נערה', להמתיק את המלכות. שפתותיו זה פסח פה סח, זה שפתיים, ושושנה היא אסתר. כי אסתר רמוזה פעמיים. אסתר גם רמוזה לגבי פורים במילה שושנה גימטריא אסתר = ,661 ואסתר גם רמוזה גם בענין של פסח "זאת חקת הפסח" 'חקת הפסח' בדיוק גימטריא
אסתר. זאת חוקת הפסח ח'ק'ת' = ,508 הפסח = 153 508+153 חוקת עם הפסח זה בדיוק = 661 גימטריא אסתר. שאסתר למעשה כוללת את הכל.
למעשה גם חנוכה נמשך מאסתר, לכן גם "הנרות הללו אנו מדליקין", זה גם בדיוק אסתר, 'הנרות' זה בדיוק, נרות 656 הנרות ,661 "הנרות הללו שאנו מדליקין". כי באמת 'מתתיהו ובניו' זה בדיוק הגימטריא של 'מרדכי ואסתר'. כי מרדכי ואסתר התעברו עוד פעם במתתיהו ובניו, כי הם יורדים בכל דור ודור מחדש, והם מחוללים לנו את כל הניסים. לכן 'מרדכי ואסתר' = ,935 מתתיהו = 861 ובניו= ,74 זה בדיוק ,935 גימטריא מרדכי ואסתר. מתתיהו ובניו זה בדיוק.
יוצא שכל החגים זה למעשה נמשך למרדכי ואסתר. זאת 'חקת הפסח' זה בדיוק אסתר, 'שושנה' זה בדיוק אסתר. 'הנרות' הללו שאנו מדליקים, הנרות זה בדיוק אסתר. 'מתתיהו ובניו' זה בדיוק מרדכי ואסתר. למעשה, כל החגים וכל המועדים וכל אורות, מפורים ואילך, הכל נמשכים מכח מרדכי ואסתר.
גילוי הארת יסוד אבא
שפתותיו זה הפסח שושנה היא אסתר. אומר האר"י ז"ל: שושנה גימטריא אסתר. נוטפות מור עובר זה בחינת מרדכי, מור עובר זה מרדכי, מור דרור מרא דכיא. הוא 'מור עובר', הוא 'יסוד אבא'. כי שאול היה 'יסוד אבא', ומרדכי בא משאול. ושאול כמו שאומר הפסוק: "שאול מרחבות הנהר", ש'אול מ'רחובת ה'נהר זה ר"ת משה. כמו שמשה היה 'יסוד אבא', גם שאול היה 'יסוד אבא'. מזה נמשך מרדכי שגם היה 'יסוד אבא', שהוא 'מור עובר' שהוא עובר את כל הספירות. לכן 'מגילת אסתר' ששם זה אור של 'יסוד אבא'.
כל פורים מאיר לנו 'יסוד אבא', שזה לא מאיר לנו אף פעם. 'יסוד אבא' תמיד מכוסה, הוא תמיד בהסתר. עכשיו, זה 'מגילת אסתר', עכשיו זה גילוי "יסוד אבא", אורות כאלה גדולים, שכל אחד יכול לחזור בתשובה אמתית. כל הפורים זה לחזור בתשובה. זה לא להשתולל, זה לא לשבור דברים, זה לא להזיק – זה ממש לעשות תשובה אמתית אמתית, אמתית אמתית. כמו שראו בכל אנ"ש בכל הדורות, שהיו יורדים נהרות נהרות דמעות! היו יורדים נהרות של דמעות בזמן הריקודים. הם לא השתכרו ממש, זה היה 'לבסומי'. לבסומי זה לא להשתכר, זה פנים אדומות, זה התלהבות, זה דבקות. כמו שנקרא כעת את ההלכה מה זה לבסומי? נלמד מהשולחן ערוך. כי הרבה פשוט לא יודעים את ההלכה. לא יודעים מה זה 'לבסומי', לא יודעים פשוט את ההלכה.
שושנה היא אסתר שושנה בגימטריא אסתר, נוטפות מור עובר זה מרדכי. זה 'יסוד אבא' שהוא עובר את כל הספירות. שעובר אפילו את 'יסוד רחל', בוקע את 'יסוד זעיר אנפין', בוקע את 'יסוד רחל' ומתגלה בכל הדרו. כי 'יסוד אבא' זה ניסים ונפלאות. 'יסוד אבא' זה ספירת הביטחון, זה ספירת האמונה, ש'אין עוד מלבדו', אין כלום! יכול להיות אחשורוש, יכול להיות המן, יכול לעשות גזירות. אין להם! לא קימים!! זה ערפל! כל דבריהם – זה רק לעורר אותנו בתשובה.
מור דרור לשון חרות, חרות של פסח. לכן אסתר [גימטריא] זאת 'חקת הפסח', אסתר זה 'שושנה', אסתר זה 'הנרות' הללו, מתתיהו ובניו זה מרדכי ואסתר. מור דרור לשון חרות חרות של פסח.
על כן צרוף של פורים מרומז בפסוק של פסח שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. מצרים ולא יראו פני ריקם ראשי תיבות "פורים" כי פורים הוא דרך לפסח. על ידי השמחה של פורים, אומר האר"י, כמה שיותר נשמח באמת, נשמח ונשיר ונרקוד, כך נזהר מחמץ בפסח. כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים ועכשיו… עכשיו— הרבי גילה לנו, שעכשיו מתחילה התחלה חדשה לגמרי—
"לבסומי" מהו?
עכשיו נלמד את ההלכה מה זה לבסומי? "חייב איניש לבסומי בפוריא". כמה לבסומי? עשר שעות? עשרים שעות? עשרים וארבע שעות? פורים יכול להיות שלושים ושש שעות {מעכשיו, משעה שש עד מוצאי פורים בשש בבוקר, שלושים ושש שעות זה יכול להיות}. אז שלושים ושש שעות יוכל אדם להיות שיכור שלא
יודע מה הוא אומר, לא יודע מה הוא מתפלל? כמו שאומר בקיצור שולחן ערוך ש[השכרות היא] בתנאי שלא יזלזל אפילו בברכה אחת, שלא יבוא אפילו להגיד ברכה שלא בכונה. הקיצור שולחן ערוך מביא בהלכות פורים מביא קמ"ב סעיף ו': "כיון שכל הנס היה על ידי היין, ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה. וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו חכמינו זכרונם לברכה להשתכר ביין. ואמרו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול. ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם, מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס ושלום באיזו מצוה [אם אדם יודע שהוא יזלזל באיזו מצוה], בברכה או בתפלה, או שיבוא לקלות ראש מוטב שלא ישתכר". אפילו אסור לבוא לקלות ראש. זה רק בתנאי שלא יזלזל אפילו בברכה אחת, שלא יזלזל אפילו במנהג אחד, שלא יזלזל אפילו בשום פרט. על זה הקיצור שולחן ערוך אומר, שחס ושלום שאדם יחשוב על חשבון השתיה לא להגיד ברכת המזון, או להפסיד מנחה, או להפסיד מעריב חס ושלום, או שלא להתפלל בכונה. עכשיו אני שואל: כמה זה לבסומי, כמה חייבים לבסומי? שעתים? שלוש? שעה? חצי שעה? חמש דקות? השולחן ערוך לא אומר כמה לבסומי..
לביסומי זה לא קלות ראש! – אנשים חושבים שמותר לבוא לקלות ראש – שום קלות ראש אסור שיהיה בפורים! פורים זה כמו יום הכיפורים, וצריכים להחזיק ראש – אומר רבי נתן – יותר מאשר ביום הכיפורים!! ב'שיח שרפי קודש' [חלק ג קל"ט] אומר ר' נתן שצריכין בפורים להחזיק ראש יותר מאשר ביום הכיפורים. הוא מביא שצריכין להחזיק ראש עוד יותר מאשר יום הכיפורים. ביום כיפורים נמצאים בבית כנסת, ואילו בפורים אנחנו צריכים להתפלל לה' בריקודים, בשירים, בשתיית יין, ולהיות דבוקים בה'. כל השתית יין – להגיע לידי דביקות בה', לראות את ה' פנים אל פנים. כי פורים זה עשיית 'פנים אל פנים', [ואם לאו] "מוטב לא להשתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים" (סיום לשון הקצשו"ע).
חזיון היד אפרים
נקרא את ה'יד אפרים'. יד אפרים מסביר מה זה לבסומי. אדם לא יוכל לבד לפרש מה זה לבסומי לפי השגה שלו, לפי ההבנה שלו. מה זה לבסומי? אומר היד אפרים: "התגלה לי הצעיר – מי אני ומה אני? אני צעיר – התגלה לי בחזיון לילה שהכונה היה, שעיקר החיוב שאדם יהיה בשמחה – זה הכונה לבסומא. באמת, השלחן ערוך לא אומר להשתכר, הוא אומר רק לבסומי, והרמ"א מיד אומר שאין צריך להשתכר. לבסומי לא הפירוש להשתכר, אין צריך להשתכר כל-כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן קצת, ומתוך שישן אינו יודע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'.
אומר היד אפרים: התגלה לי בחזיון לילה שחס ושלום לפרש כפשטו, לבסומי – להשתכר, כי זה לא פורים. יהודי לא משתכר. זה מנהג הגויים, החגים שלהם זה להשתכר. זה חוקת עמים, חוקת הגויים. הכוונה לבסומי היה שכך יהיה במשתה שיהיה שרוי בשמחה וחדוה, שאדם יגיעה לשיא השמחה. אחד שמח כשאכל עוגה טובה, אחד שמח כשאכל ארטיק… ואחד שמח כששתה כוס יין. העיקר להגיע לשמחה אבל לא לאבד את שפיות, לא לאבד את שכל חס ושלום. אז עיקר המצוה שיהיה שרוי בשמחה, וכתוב "ויין ישמח לבב אנוש". היין מתסיס את האדם, כי ביין יש בו אומר היד אפרים: התגלה לי בחזיון לילה שחס ושלום לפרש כפשטו, לבסומי – להשתכר, כי זה לא פורים. יהודי לא משתכר. זה מנהג הגויים, החגים שלהם זה להשתכר. זה חוקת עמים, חוקת הגויים. הכוונה לבסומי היה שכך יהיה במשתה שיהיה שרוי בשמחה וחדוה, שאדם יגיעה לשיא השמחה. אחד שמח כשאכל עוגה טובה, אחד שמח כשאכל ארטיק… ואחד שמח כששתה כוס יין. העיקר להגיע לשמחה אבל לא לאבד את שפיות, לא לאבד את שכל חס ושלום. אז עיקר המצוה שיהיה שרוי בשמחה, וכתוב "ויין ישמח לבב אנוש". היין מתסיס את האדם, כי ביין יש בו כוח והוא מתסיס את הדם, וכשאדם תוסס יותר קל לו לרקוד, יותר קל לקפוץ, יותר קל לו לשמוח, יותר קל לו לשיר, זה מקל על השמחה. זה מגביר את השמחה. "יין ישמח לבב אנוש". ומחמת שהוא שרוי בשמחה, אז יהיה "חדות ה' מעוזו" באמת.
בשתיית היין מתגלית פנימיות האדם
הפורים זה הודאה על כל השנה, חדות ה' היא מעוזו, "כי חדות ה' היא מעוזכם". אדם צריך להיות שמח כל השנה, אבל אדם לא יוכל להיות שמח כל השנה שמחה שיוצאת מגדר הרגיל, כי צריך להיות בשפיות, כי צריך להיות בתוך מוסר. השכל מגביל את הבן אדם, ויין מבטל את כל מחיצות השכל. היין יש לו כח לבטל את כל מחיצות השכל, מחיצות הדעת, ואז: "נכנס יין יצא סוד". אז אם אדם מלא אהבת ה', דבקות בה', הוא רוקד מרוב דבקות. ואם אדם להפך, רחוק מדבקות, הוא דבוק בתאוות רעות, במידות רעות, בזלזול בזולת, קלות ראש, [כששותה יין] אז מתפרץ הקלות ראש שלו. כי עכשיו מחיצות השכל נשרפות, נעלמות על ידי היין. כל אדם יש לו מחיצות לשכל שהם שומרות על התנהגות נאותה, על הנהגות שהם שווים לכל, שידע איך להשתלב עם כולם ביחד.
בפורים, אנו רוצים להפך! לשרוף את כל מחיצות השכל. "נכנס יין יוצא סוד". שבאמת יתגלה אהבת ה'. אבל אהבת השם ולא דברים אחרים. כי חדות השם היא מעוזו. כי אדם כל השנה לוהטת בו אהבת השם, ואין לו מתי להראות את זה. מגיעה פורים יוכל עשרים וארבע שעות רק להראות אהבת השם. "לי צעיר נתפרש בחזיון לילה שפירוש החיוב של לבסומי זה בחינת להיות בשמחה עצומה, כי יין ישמח לבב אנוש, שיהיה שרוי בשמחה, שחדות השם היא מעוזו, ויתן תודות והלל להשם, ויכול להודות ולשיר ולרקוד מתוך הרחבת הלב.
פגם הגיאות ורדיפת הכבוד
הגמרא בסנהדרין (ל"ח עמוד א') מספרת לנו על רבי יהודה הנשיא, שישבו לפניו בניו של רבי חייא שהם יכלו להחיות מתים, כמו שאנו יודעים מגמרא בבא מציעא. הוא רצה שיגדו לו איזה מילתא דבדיחותא, אז אמר: "אגברו חמרא אדרדקי". ישבו שני בנים של רבי חייא שיכלו להחיות מתים, ר' יהודה ור' חזקיה, ישבו ולא אמרו מידי, אמר רבי: "אגברו חמרא אדרדקי דלימרו מילתא. כיון דאיבסום" – הם התחילו להגיד את אמת – אמרו שבגלל הגאוה משיח לא בא, מרדיפת הכבוד משיח לא בא. כיון שפתחו, אמרו כמו שהרבי מביא בתורה י"א בליקוטי מוהר"ן, "דרדיפי מיא", שכל מה שמשיח לא בא זה רק כיון שרודפים את הכבוד. אם נפסיק לרדוף את הכבוד – משיח יבוא היום רבינו מביא לנו בתורה י"א [את רבה בר בר חנה] שהוא רואה ציפור שהראש בשמים, והקרסוליים במים, בים. הם (רבב"ח) רצו לרדת, כי חשבו שאם הקרסוליים במים סימן שאין מים. יצאה בת-קול ואמרה לא תרדו לכאן, כי [נפל הגרזן לנגר] כבר שבע שנים, ועדיין לא מטי לארעא. "ולא משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפי מיא". כי עד שאדם מחפש כבוד, יש לו הרהור כבוד, רגישות לכבוד, משיח לא יכול לבוא. כיון דאיבסום הם אמרו את אמת. אמרו לראש הגולה של בבל, שלא יבוא משיח עד שיכלו שני בתי אבות מישראל.
כי כל זמן שאדם רודף כבוד, רוצה כבוד, הוא בעצמו הסיבה לעיכוב המשיח. משיח לא יכול לבוא עד שיתבטלו ראש גולה שבבל ונשיא בארץ ישראל, שהם: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל". שאדם יפסיק לרדוף את הכבוד.
הריקודים מבטלים את הגאוה
וזה הפורים, שאדם יוצא מכל רגע של כבוד, מכל חיפוש כבוד. וזה: "משום דרדיפי מיא". לכן הרב'ה אומר, שאי אפשר לצאת מהכבוד רק על ידי ריקודים. הרב'ה כתב בתורה י' – תורה קודם – שזה סוד של פורים, מרדכי ואסתר, שאדם לא יוכל לצאת מהכבוד רק על ידי ריקודים. רק אז הוא זוכה לצאת מכבוד. זה שאדם לא רוקד – כי הוא עדין שקוע בכבוד. "ריקודים ומחאת כף" אומר רבינו, "זה בחינת מרדכי ואסתר". המחאת הכפים, התנועות עם הידיים, זה הארה של מרדכי, והתנועות עם הרגלים זה הארה של אסתר. כי אדם שרוקד מאירים בו, מתעברים בו, מרדכי ואסתר, מרדכי בידיים אסתר ברגלים. וזה ריקודים, שע"י הצדיק מתבטל הגאוה. אדם לא יוכל לצאת מהגאוה שלו רק ע"י הריקודים והמחאת כף. אז יוכל לצאת מהגאוה.
"אל תבואני רגל גאוה", כי אם יש לאדם הרהור גאוה, אז הוא בעצמו עיכוב המשיח, מביא חרון אף על העולם. [בזכות הריקודים] מתבטלים כל הדינים, הגאוה, עבודה זרה, וממילא נמתקים כל הדינים. מתי שמגיע פורים רוקדים ושרים, על ידי זה שאדם רוקד ושר ממילא מתבטלת הגאוה שלו. אדם שהוא בגאוה לא יכול לשיר ולרקוד, לא יוכל לסבול שאחרים רוקדים.
הצדיק ממשיך את הענוה
על ידי ריקודים מתבטל הכפירה ועבודה זרה, המינות וכפירות. הכל מתבטל ע"י הריקודים, ע"י המחאת כף, ע"י הרוח של הארת הידים, שהרוח של מרדכי בידין, והרוח של אסתר שברגלין, אז מתבטל כל העבודה זרה. גם הרוח של הצדיק מנשבת ב'שית פרקין דידין, בשית פרקין דרגלין'. היינו שכתוב: "ויהי ידיו אמונה", זה הידים של משה. כאשר הרים משה ידו, ממילא גבר ישראל. ידו של משה, זה האמונה של משה, הענוה של משה. כשמשה מרים את ידו, [הוא מרים] את הענוה שלו. כמו שמסביר ה'ישמח ישראל' אליעזר "דולה ומשקה". מה דולה ומשקה? "אנכי עפר ואפר! מה היה בחינה של אברהם? אנכי עפר ואפר, אומר הישמח ישראל: את זה היה דולה ומשקה זה, את הבחינה של "עפר ואפר", זה היה דולה ומשקה.
הבחינה של משה זה: "האיש משה ענו מאד", ו"ידיו אמונה", "וגבר ישראל". בגלל שיש את הנקודה של משה, את הענוה של משה, אז ממילא גבר ישראל. שע"י הצדיק, היינו הרוח שבלב, [זוכים ל]הארת הידין והרגלין, ואז: "ע"י הריקודים והמחאת כף -כמה שיותר נרקד נמחא כף – נתבטל הגאוה", תתבטל הכפירה. אם אני חושב שאני משהו, אז אני חוצץ בין השם לעם ישראל. כשאני יודע שאני כלום, יותר קל לעם ישראל להתגבר. "גבר ישראל", גבר אמונה. "רגלי עמדה במישור". [ליקוטי מוהר"ן שם]: "כי המינות בחינת כמעט נטיו רגלי, שהשיאו לבו למינות". על ידי שאדם מתחיל לרקוד זה מורה על אמונה, מתבטלת הכפירה שלו. כי אדם הוא כולו גאוה, הוא לא יכול לרקוד מרוב גאוה.
לא לאבד את השכל והדעת בפורים
אומר ה'יד אפרים': לכן אין לו להשתכר, כי אם הוא ישתכר הוא יאבד את השכל, וזה לא הפורים. פורים זה לא לאבד את השכל, זה להגיע לשכל של שער החמישים, "עד דלא ידע", שכל שלא מתגלה כל השנה. 'אין לו להשתכר יותר מידי שיתבלבל דעתו'. אין הכונה, אומר היד אפרים, שאדם ישתה בפורים שיתבלבל ויאבד את דעת. אפילו לשעה, אפילו לחצי שעה אסור לאבד את הדעת. אסור אף פעם לאבד. אדם יכול להגיע להתלהבות, לכל מיני דביקויות, אבל לא לאבד את השכל. חס ושלם שנפרש ששכרות זה פשוט בלבול, איבוד השכל חס ושלום, זה מנהגי הגויים לאבד את השכל בשכרות, אבל לא מנהג ישראל. לא תלך בחוקת הגויים, אפילו שזה חג, אסור ללכת בחוקת הגויים, אסור לאבד את השכל. היד אפרים זה פירוש על שלחן ערוך. זה הלכה. אלה הכלים של השולחן ערוך. מי שיש לו שולחן ערוך אחר, בסדר, הוא יכול להיות… היד אפרים מפרש לנו את שולחן ערוך. וכל מי שיש לו פירושים אחרים, זה שולחן ערוך פרטי שלו.
אסור שאדם יגיע לבלבול הדעת ולא יכיר בתוקף הנס, הוא פשוט ישכח שזה פורים. ישתכר, ישכב יירדם, ולא יכיר בתוקף הנס, לא יכיר בתוקף הנס כלל. בכלל לא ידע מה זה פורים, לא ידע מה זה נסים, מה זה נפלאות, מה זה השם, מה זה הצדיק, כלום! כל הריקודים זה פסוקים, פיוטים. שרים פסוקים ופיוטים [כדי] שלאט לאט יקבל הרגשה מה זה מרדכי, מה זה אסתר, מה זה הצדיק, מה זה השם. להכיר בתוקף הנס מתוך הרחבת הלב. וזה פירוש "חייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע", עד ולא עד בכלל. תוקף השתיה בזה, לבסומי עד גבול דלא ידע, מן הגבול הזה בטל החיוב.
לאבד את השכל – זה אף פעם חכמים לא כיונו לכאלה דברים. לא רבי לוי יצחק איבד את השכל, לא רבי נתן איבד את השכל, אף אחד לא איבד את השכל. רבי אברהם שטרנהארץ היה יכול לשתות משתים עשרה בצהרים עד אחרי השקיעה, עד אחרי צאת הכוכבים, והוא לא איבד את השכל בכי-הוא-זה, בכי-הוא-זה!! יהודים הגיעו מרוסיה, ברוסיה ידעו לשתות, היו רגילים לשתות. כאן אדם שותה כוס אחד, או בקבוק שלם, הוא ישן עד אחרי מעריב… מה שחייבו חכמים לבסומי, לא שהחיוב לאבד את השכל חס ושלום. לא זה כוונת ההלכה. לא כתוב לאבד את השכל, כתוב "לבסומי", לא כתוב לאבד את שכל.
"אלא כדי שיתן הלל והודאה". החיוב רק שאדם יהיה קצת תוסס, שאדם ירגיש קצת שמחה, שיקפיץ את הגוף הכבד שזה יבטל את הגאוה קצת, ושיוכל לתת הלל והודאה, הלל והודאה, כיון שיתבלבל דעתו. אבל אם יתבלבל דעתו כפשוטו, ולא ידע באמת בין ארור המן לברוך מרדכי, לא לזה היתה הכונה, שאין בו דעת ותבונה. להפוך לבהמה זה הפורים? זה היום כיפור? פורים זה כמו יום כיפור, להפוך לבהמה שאין לה דעת ותבונה? כבר לא יוכל לשבוע, לא יוכל לרקוד, לא יוכל לשיר, סתם שוכב כגוף מת, כמו איזה גולם להבדיל, מתגלגל בקיאו וברוקו ה' ירחם, ואסור להגיד ברכה על ידו, שאין בו בכלל דעת ותבונה, לא לזה כונת התורה הקדושה, לא לזה כונת ההלכה שאמר רבא חייב אינש לבסומי, רבא אמר להשתכר [כמי] שאין בו דעת ותבונה? רבא אמר לבסומי.
לא שאדם חס ושלום יאבד את הדעת יאבד את התבונה שלו, לשבח ולפאר. כל הפורים זה עשרים וארבע שעות לשבח לפאר על גודל הנס, על תוקף הנס. ואומר [היד אפרים]: "כל זה התגלה לי בחזיון לילה, ואתבונן בבוקר, והנה ראיתי כי נכון הוא". לפי זה יובן כל הסוגיא במגילה דף ז' עמוד ב', שבאמת הכונה היא רק לבסומי, רק לבסומי.
הארת פנים בפנים
ועתה נעבור לענין ימי הפורים ומגילה ומרדכי ומעות חג פורים ומשתה ושמחה. הנה צריכים לדעת כמו שאמרנו, שכל פורים אנו מגעים להארת 'פנים בפנים'. כל הפורים זה להגיע להארת 'פנים בפנים' כי אז מתגלה 'יסוד אבא' כמו (כיון) ששניהם [או"א] רוצים לחזור 'פנים בפנים', אז היתה צריכה להיות שינה אדירה, שינה עמוקה שנקראת ה'דורמיטא'. "ישנו עם אחד" אלוקיהם ישן. המן אמר הם ישנים… וכמו שיש אחרי שינה עמוקה עמוקה, אז יש התעוררות אדירה! כמה שאדם נפל לשינה יותר עמוקה, רק זוכה להתעוררות יותר גדולה – אם באמת מחפש את השם בשעת השינה. וזה עבודת מרדכי ואסתר בסוף השבעים שנה של גלות בבל, שהכל היה כדי לחזור ל'פנים בפנים'.
