החיזוק היומי – "מרדכי מוכתר בנימוסו היה”
יום ה', ח' אייר תשפ"ד
הגמרא מספרת בסנהדרין (צ”ה ע”ב – צ”ו ע”א) על סנחריב שפעם כולם הלכו עם זקנים, גויים, יהודים, כולם הלכו עם זקנים.
הבזיון הכי גדול זה להיות בלי זקן, זה הבזיון. ישעיהו אומר לו, "וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה" (ישעיהו ז כ), "וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה" זה הבזיון הכי גדול – אם גוזרים לבן אדם את הזקן זה הבזיון הכי גדול.
פעם כל הכמרים הלכו עם זקנים, חמאס הולכים עם זקנים. ועל זה אומר הבן איש חי, מה ההבדל בן יהודי לגוי? בזמן הבן איש חי כולם הלכו עם זקנים, כל הערבים. שואל הבן איש חי בספרו *’בן איש חיל' (חלק א דרוש ג' לשבת זכור דף ל) מה ההבדל בן יהודי לגוי? ועונה, ההבדל זה רק בפאות – אדם חייב שיהיו לו פאות ארוכות ועבות.
מי שהולך לפי הבן איש חי חייב לגדל פאות עבות וגסות.
כתוב בגמרא מגילה (יב ע”ב) ש"מרדכי מוכתר בנימוסו היה", מה הכוונה ש"מרדכי מוכתר בנימוסו היה”? שהוא הלך דווקא עם פאות!
מרדכי ישב בישיבות הממשלה עם פאות, הוא היה אחד הגנרלים. היו שני רמטכל”ים, רמטכ”ל אחד קראו לו המן והשני קראו לו מרדכי. המלך חילק לשניהם מיליארד דולר. מרדכי הצליח לשמור את המליארד, אבל המן נשאר בלי המליארד. אז המן בא למרדכי שילווה לו, נגמר לו כל הכסף אז הוא בא למרדכי אולי הוא ילווה לו משהו.
מרדכי אמר להמן, תן לי תמורה את הבית שלך, אז המן מכר את עצמו לעבד עבור כיכר לחם. זה כתוב בסיפורי מעשיות במעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו, שהוא מכר את עצמו בשביל כיכר לחם, בשביל שק לחם.
המן מכר את עצמו לעבד אז יש לו דין כיהודי, דין כעבד כנעני. אם הוא מוכר את עצמו לעבד אז הוא חייב בכל המצוות, חוץ מתפילין לדוגמה, שבת הוא חייב לשמור, הוא חייב לאכול מצה בפסח – כתוב, "כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (אסתר ג ד), המן אמר לכולם, אני בעצם יהודי, לכן אני רוצה לחסל את כולם.
"וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת" (אסתר ה יג), אמרו רבותינו שהיה מרדכי מראה להמן את הרגל (רש"י שם). כי פעם לא היה שטרות, לכן היו כותבים את השטרות על הנעל, על הסוליה. כל פעם שהמן היה עובר מרדכי היה יוצא. הוא היה יכול להתחבא, להיכנס לשירותים, להיכנס לחדר המדרגות, בשביל מה הוא היה צריך לצאת מול המן? למה להכעיס את המן? הוא היה מראה לו את השטר שמכר את עצמו לעבד.
"מרדכי מוכתר בנימוסו היה", מה הרגיז כ"כ את המן?!
הפאות!! זה מה שהרגיז אותו!
לכן גור הולכים בכלל בלי פאות לא להרגיז את הגויים, לא להרגיז את הציונים, כי בפולין היתה גזרה על הפאות, אבל ברסלב הלכו עם הפאות אפילו שהיתה גזרה. האמרי אמת מגור אמר לחסידיו שיחביאו את הפאות תחת השטריימל, תחת הכיפה, אבל מרדכי אמר להפך – להבליט את הפאות.
מסביר הבן איש חי, "מרדכי מוכתר בנימוסו", הוא הבליט את הפאות וזה הרגיז את המן ואסור להרגיז מלך: "שהיה מרדכי מניח פאות עבים" (לשון הבן איש חי), הפאות צריכות להיות עבות וארוכות (בן איש חי ע”מ 100).
"מרדכי מוכתר בנימוסו זה פאות עבים וגדולים", אדם חייב שיהיה לו פאות! חייב!
כל ישיבה בקבינט מרדכי היה מגיע עם הפאות, זה היה מרגיז את כולם. הוא היה מגיע עם השטריימל, עם הפאות.
*(הגה"ק רבי יוסף חיים מבבל בספרו "בן איש חיל" [חלק א דרוש ג' לשבת זכור דף ל:] דיבר בלהבות אש קודש לבאר הגמרא [מגילה יב:] "מרדכי מוכתר בנימוסו היה". והנה הדברים בלשון קדשו: "ולי הפעוט נראה לומר מה שאמרו מוכתר בנימוסו, היינו שהיו לו פיאות גדולים, כי הפיאות הם סימנים ועדים על היהדות… והוא היה מתעטר ומתפאר בהם, שהיה מניח פיאות עבים וגדולים שנראים מרחוק… אף על פי שהיה קרוב למלכות וישב בשער המלך עם שרי המלך… ואפילו אם ישב בין מאה שרים ניכר שהוא יהודי…, ראו כמה חביבים הם הפיאות שהם עדים וסימנים של היהדות, אשר מרדכי הצדיק עם היותו שר גדול וישב בשער המלך עם כל שרי המלכות אשר אין להם פיאות כלל, הוא היה מתכוון להיות לו פיאות עבים וגסים להתפאר בהם… על כן כמה וכמה צריכים אתם להיזהר בשני עדים נאמנים אלו, העומדים אחד מימין ואחד משמאל, המעטרים אתכם בעטרה של היהדות.
ואין אני מעמיס עליכם לעשות לכם פיאות עבים וארוכים כמו מנהג אחינו האשכנזים הי"ו, ורק אבקש שיהיה בהם שיעור הניכר לעיני הכל, ולא יהיו כעשבים הקטנים העומדים על פתח הקרקע אשר רק רישומן ניכר, דאלו פסולים לעדות הם כדין קטן שפסול לעדות, כי רק הגדולים נאמנים להעיד בגודלן, וכבר דיברתי בזה פעמים רבות, ואשרי המדבר על אוזן שומעת, ואשריהם ישראל שמעו ונזהרו ותבוא עליהם ברכה." עד כאן דברי קודשו של הבן איש חי זצ"ל)