שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
לשון הרע מגיע מחוסר אמונה, ותיקונו הוא סבלנות והמתנה פרשת השבוע תזריע מצורע, מאת ר' מנחם אזולאי, תלמיד הרב הצדיק הרב אליעזר ברלנד שליט"א "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (יד,ב). מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו לך ותקנה לי דבר טוב מהשוק. הלך וקנה לו לשון. אחר כך אמר לו לך ותקנה לי דבר לא טוב הלך וקנה לו לשון. אמר לו מה זה כשאמרתי לך לקנות דבר טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך לקנות דבר לא טוב שוב קנית לי לשון. אמר לו: רבינו, מהלשון יוצא גם הטוב וגם הלא טוב. כשהוא טוב אין לך טוב ממנה וכשהוא רע אין לך ממנה – ועל זה נאמר "מוות וחיים ביד הלשון". "זאת תהיה תורת המצורע" (יד,ב). גם למצורע יש תורה. גם לו יש תיקון. כל דבר שמקלקלים אפשר לתקן. תמיד אפשר לעשות תשובה, להרים את הראש למעלה ולדבר ככה מהלב: רבונו של עולם, תסלח לי שככה נכשלתי, שלא עמדתי בנסיון. באמת באמת אני רוצה רק אותך, רוצה רק את הקדושה, רוצה לעשת רק את רצונך. תעזור לי אבא כי זה כל כך קשה. כי לבד אין לי סכוי. תעזור לי שזה לא יקרה עוד פעם. שערי שמים אף פעם לא ננעלים. ה' מחכה לנו כל רגע ורגע, ה' שמח לקבל כל הרהור תשובה שלנו. פגעת באדם? גם פה מועילה תשובה: סליחה שככה צערתי אותך, טעיתי, יש לי כזה צער ממה שקרה, תסלח לי. וכשהדברים יוצאים מן הלב, הם גם נכנסים אל הלב, יהודי מטבעו לא שומר טינה. וכשאדם עושה שלום עם השני, איזה שלום עושה לו ה' בתוכו פנימה. גם למצורע יש תיקון, רק שצריך להמתין. "וספר לו שבעת ימים לטהרתו ורחץ במים וטהר" (טו, יג). יש "המתן" בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. יש דברים בחיים שצריכים זמן ותפילות. רבינו אומר שצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם (ליקו"ת מח) ועיקר העקשנות היא בתפילות. אתה רוצה לתקן איזה מידה, לנצח איזה תאוה, אל תפסיק לבקש. אל "תפסיד" שום ארון קודש, תיצמד לפרוכת ותבקש. תתחנן. צעקת הלב היא הנשק הסודי שלנו וזה גם שמחבר אותנו אל ה'. והחבור כזה מתוק, שלפעמים שוכחים מהחסרון. אתה חייב לזכור שמי שמעכב לך את הישועה זה הקב"ה בעצמו, שאוהב אותך אהבה עצומה ורק הוא יודע באמת מה טוב לך. רק הוא יודע באמת איך לקרב אותך אליו. רבינו אומר שהכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה, כי הכנה בונה את הכלים, כי בלי הכנה, בלי רצונות, בלי תפילות איך נידע להעריך מה שקיבלנו? איך נזכה להודות לה' על כל ההחסדים שהוא עושה אתנו? כי בלי המתנה ובלי הכנה זה הכל יהפוך לגאווה אחת גדולה. עיקר העבודה זה להתייגע, לרצות, להתפלל, אי אפשר לקבל מייד מה שרוצים, אי אפשר מייד להתקרב לה' יתברך. לפעמים, לא רק שלא פותחים לך פתח, כביכול דוחים אותך, מרחיקים אותך, מפילים אותך למקום כזה נמוך. אבל אסור לך להתייאש. זה הכל קורה כדי שתתחזק בתפילות, תתחזק ברצונות, רבונו של עולם עד מתי? רבונו של עולם אני כבר לא יכול יותר! תושיע! גם למצורע יש תקווה. הוא רק צריך להתחזק. אי אפשר להגיע לפרי בלי לעבור דרך הקליפה. אי אפשר להגיע לבוקר אלא דרך הערב שלפניו. דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו צמחו הישועות הכי גדולות. קיבלת מכה? תדע שמי שנתן לך את המכה, הוא ברא קודם את הרפואה, ה' מקדים רפואה למכה. להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך השיגרה, בתוך המירוץ האינסופי של אלף ואחד דברים שצריך לעשות. כל הזמן לנסות להתרומם, לנסות להגיע למציאות יותר גבוהה מזו שאני נמצא בה. יש זמנים ששום דבר לא מסתדר לנו. הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית. או שאדם לא מסתדר עם עצמו, קשה לו לכוון בתפלה, קשה לו להיות בשמחה, יש זמנים כאלה וזמנים כאלה. ואנחנו לא מתבלבלים ולא מתייאשים. "אחור וקדם צרתני". ככה אתה יצרת אותי, שיש אצלי גם אחור וגם קדם. הנשמה רוצה את הקדם – קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. מה זה אחור? זה העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום. לא מרגישים שום דבר ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה. עוד הפעם אומרים את הברכות ועוד פעם אומרים את התפילות ועוד פעם תיקון כללי, ועוד פעם קריאת שמע שעל המטה בעיניים כמעט עצומות, כל זה עבודה של אחור. קודם אחור רק אחר זה זוכים לקדם. אדם צריך לשמוח בעבודות הפשוטות. אפילו אם הוא לא מרגיש כלום. אפילו אם הכל חשוך לו. כי זה מה שהקב"ה רוצה. הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור. האור של קדם זה אור שמחמם את הבן אדם, הוא כזה אור נפלא, שאז האדם פורץ בשמחה ומתחיל לרקוד, ואוהב את כולם, ולא אכפת לו מכלום כי ה' מחייך אליו, ה' שולח לו חבוק. אבל ה' רוצה את הזיעה שאתה מזיע בנסיון. כשעוד אין לך את זה ובכל זאת אתה ממשיך הלאה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. כל אחד "עובר עליו". אבל אתה ממשיך הלאה לרצות את ה'. אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך. אל תתייאש. אל תפול בדעתך. גם המצורע יכול לגלות את האור בתוך החושך. אם רק תחזק באמונה. חשוב איך מסתכלים על מה שעובר עלינו. באיזה משקפיים משתמשים. אם אנחנו יודעים שהכל קורה כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור. יש כאלה נסיונות קשים שאנשים עוברים, ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור את הכל! להחזיק מעמד בכל מה שעובר! תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד! הוא עושה איתך את הטוב ביותר! תקבל את זה באמונה! באהבה! כשמאמינים באמונה שלמה שהקב"ה מלא רחמים, שהוא ברא את העולם בשביל לגלות את הרחמים שלו, אז מתבטלות הקושיות. האמונה זאת ממלאת את האדם ברוגע ומעניקה לו את החוסן לעמוד בכל הנסיונות. אני מאמין בך רבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין כל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה. אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה. ה' רוצה שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, והופכת אותם למשהו טוב. למשהו יפה. מי שיש לו אמונה הוא לא נשבר ולא מתייאש, הוא יודע שאין מצב בעולם שהקב"ה לא יכול להושיע אותו ממנו, הוא כל הזמן זוכר שהשם הוא כל יכול. ועיקר האמונה זה במקום שהשכל מראה לנו על מקרה מסויים שהוא אינו לטובה ואנחנו משליכים את השכל ומחזיקים רק באמונה שהכל לטובה. מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. הוא חי באמונה שכל מה שקורה לו זה מהשם, והכל לטובתו. רק להגיד תודה. על כל דבר להגיד תודה. גם על הצרעת ח"ו. פרשת מצורע לא מיועדת רק למצורעים. יש לה מסר חשוב גם לנו. היום כבר אין צרעת העור, אך יש צרעת בלב פנימה. יש קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. כשאדם רץ אחרי תאוות גופו, אז נסגר בפניו האור הרוחני וכשהאור הרוחני נסגר בפני האדם, אז הוא כמו מת. אין לו חיות ולא שמחה. מצורע = מוציא שם רע, מדבר לשון הרע ורכילות, שזה תאווה מאד קשה וכמה שקוראים ולומדים ושומעים שעורים בעניין שמירת הלשון אנחנו עדיין נופלים. רבונו של עולם תעזור לנו שלעולם לא נפגע בבריות בלשוננו ולא נאמין לשום דבר רע שאומרים על השני. שניזהר אפילו מאבק לשון הרע. מי שיש לו מוח בקדקודו, יזרז את עצמו ללחום מלחמת חורמה ביצר הקשה זה. את הכל אפשר להפסיד אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תחול על התפילות שלנו, על הלימוד תורה שלנו כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדבר לשון הרע ורכילות? אם אדם יסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בכאלה פגמים וחסרונות, אז לא יהיה לו שום רצון להסתכל על אחרים, ולדבר על הפגמים שלהם, ולהנות מזה שהוא שומע על נפילות שלהם. כשאדם יודע את התכלית שלו ומבין מה העבודה שלו כאן בעולם הזה, אז לא יהיה אצלו מקום ללשון הרע ורכילות, לא יהיה לו זמן בכלל לדבר על השני. אבל אדם שלא מחובר לתכלית האמיתי שלשמה הוא נברא, אין לו תכלית שמחיה אותו, אז הוא מרגיש בתוכו כזאת ריקנות, כזה חוסר, שכשהא שומע איזה לשון הרע על מישהו, זה ממש מחייה אותו, זה משמח אותו לדעת שהוא יותר טוב ממישהו. כשאדם יבין את הענין שלו ואת התכלית שלו בחיים, אז כבר לא יעניין אותו אף אחד בעולם, גם לא יהיה לו זמן להתעסק עם אף אחד כי יש לו כל כך הרבה מה להספיק ומה לעשות, חבל לו על כל רגע. מורנו הרב אליעזר ברלנד: ["כשאדם מדבר לשון הרע, דברים בטלים, שטויות, אז הוא מתחיל לאבד את מה שקצבו לו לדבר! והוא יכול למות בקיצור ימים חס ושלום, הוא מדבר, מדבר, אוזל לו המלאי! אוזל לו החיים! הכל דולף, הכל נוזל! לא נשארו לו דיבוריים! לא נשאר לו חיים! כי אדם חי לפי הדיבורים שקצבו לו לדבר, ולהיפך, אם הוא מדבר כל היום בדברי תורה בדברי קדושה, הוא כל הזמן מקבל עוד זכות לדבר! עוד דיבורים קדושים לדבר! ועל ידי שנותנים לו עוד דיבורים קדושים לדבר הוא מקבל עוד חיים ועוד חיים. צריך ללכת עם ההשקפה שאני היהודי הכי גרוע בעולם, אין יותר גרוע ממני, כל יהודי יותר טוב ממני, יותר קדוש ממני, יותר חכם ממני, איך אני יכול לדבר על השני? איך יהודי יכול להגיע לזה. לדבר על יהודי שני? איך היא יכול פתאום ליפול לכאלה דרגות נמוכות! לכאלה דרגות נוראות! הבהמיות של בהמה זה שהיא נושכת בועטת ונוגחת, אבל הבהמיות של האדם זה לדבר לשון הרע, לדבר על השני, אדם לא יכול ככה לקבל קדושה. ומה התיקון? מביאים לו שתי ציפורים, משמיעים לו קול טוב, קול רך, קול של נועם, ע"י השירה של הציפורים מחזירים לו את הכוח שירה, כוח הניגון, את הנועם, את השלווה, שכל הדיבורים שלו יהיו רק שירות ותשבחות לה' יתברך, שירות ותשבחות לכל אחד, לבני ביתו, לידידיו, רק לשבח ולפאר אותם, כמה אתם נפלאים, כמה אתם טובים"] (עד כאן מורנו הרב). כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע כזה אמון למי שאומר את הדבר הרע. מה פתאום שישקר? הוא לא סתם אומר, הוא לא סתם ממציא דברים, אין עשן בלי אש… צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דברים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר. למי שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו לכבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות. הפה זה פתח. וכמו פתח של בית אם יהיה פתוח כל הזמן לא ישאר כלום בבית, כך גם הפה, עת לפתוח ועת לסגור. לכן נבראו באדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ורק פה אחד. לומר לנו שנמעט בדיבור. "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. זאת מדריגה כזאת גבוהה, אך אם נירצה, אם נתעקש, עם לא נפסיק להתפלל על זה, נגיע. גם המצורע, למרות שהוא בכזה חושך, בכזאת בדידות, בכזאת בושה, גם הוא צריך לדעת שהוא לא לבד. שה' לא עזב אותו. ה' אף פעם לא עוזב את האדם. עצם הידיעה הזאת שה' תמיד איתך צריכה לתת לך כוח להמשיך, לא להתייאש ח"ו. לא לפול לעצבות ח"ו. תזכור שזאת הדרך של ה' להעלות אותך בעוד מדריגה. כ"כ הרבה אנשים מספרים שדווקא מהחושך הגדול הזה הם הגיעו לכזו דבקות, לכזה חבור עם ה'. תעשה תשובה, אתה מגיע עד ה', "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". יהודי שעושה תשובה על עבירה הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת, הוא צריך להתהלך שמח ורגוע. חבל שהאדם רואה ביסורים ובהסתרות ובנפילות התרחקות הבורא ממנו, והוא במקום לעשות תשובה ולהתקרב הוא מתחיל להוריד גדרים ומתרחק ח"ו. חבל, זו ממש לא היתה הכוונה של הקב"ה, שאוהב כל אדם אהבת נפש. אהבתו של הבורא לבניו לא נתפסת בשכל אנוש. אצל הקב"ה אין עונשים במובן הפשוט שלהם, יש תיקונים. כשאדם, בתוך היסורים שלו, בתוך הצער הנורא על העבירות שלו, כשהוא מתחיל לדבר מהלב המיוסר שלו עם ה', הוא פוגש בידיד אמת השומע תפילת כל פה, הקרוב לכל קוראיו. בסוף מבינים שאין כאן עונשים ונקמות, משמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, להיפך, היסורים נועדו לקרב את האדם. יבוא יום בו יפקחו עיננו ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים. יבוא יום בו נראה כמה צריך להודות לקב"ה שמסובב את הדברים על הצד הטוב ביותר.
