שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב".
"ודי זהב" אומר רש"י זה חטא העגל. כשמשה רבינו מוכיח את ישראל על החטאים הכי נוראים והכי גדולים הוא רק מדבר ברמזים. וקשה הרי משה יכל להגיד במפורש, למה משה היה צריך להגיד ברמזים ?. מסביר הקאמארנער, שמשה רבינו פחד שיתעוררו דינים על ישראל, כי אסור אף פעם להגיד תוכחה, כי כשאנחנו אומרים תוכחה אז אדם נהיה מזיד, עד עכשיו הוא חטא, הוא לא שם לב, הוא לא ידע מה שנעשה איתו, הוא שכח מהחטא שלו, הוא "שוגג ". אבל אם מוכיחים בן אדם, מזכירים לו את החטא והוא לא מתעורר, אז הוא כבר נעשה "מזיד". אז משה פחד אולי ישראל לא יתמרמרו ולא יעשו תשובה כמו שצריך, לכן פחד להגיד תוכחות במפורש, רק הוכיח ברמזים. משה הרוויח 2 דברים : שאם אחד לא יתעורר מהרמזים, לא נזכר שחטא, לא יתעורר, לא יבין את הרמז, אז אין עליו שום דין (נשאר בגדר "שוגג"). הרווח השני היה, לאותם שלומדים תורה בעמקות ובעיון, וכלל הוא שעל ידי לימוד תורה בעמקות ובעיון, נמתקים הדינים. אליהם דיבר משה ברמזים, שגם פה יזכו להמתקת דינים ע"י העמקה והתבוננות בכל מילה ומילה שדיבר. כי אדם שמתעמק ומתבונן ברמזים של הצדיק, בכל מילה ומילה , מה הצדיק מתכוון, זה לבד ממתיק לו את הדין וזה בעצמו התשובה שלו, וממילא יזכה להתעורר ותקן את חטאיו.
להביא את משיח – אומר ר' נתן, זה שיושבים על הארץ, בוכים ומתאבלים על החורבן. ועל מה מתאבלים? על העברות שלי, להאמין שאני מחריב את בית המקדש, רק אני ולא אף אחד אחר חוץ ממני, כשאני לא שומר את העיניים, אני מחריב את ירושלים וגורם לרוח טומאה בירושלים. ועל יד שאדם עושה התבודדות, ומבטל את עצמו ומפשפש במעשיו, ותולה החורבן בעצמו, רק כך תבוא הגאולה! מה זה התבודדות? התבודדות זה רק דבר אחד, להגיע לביטול, לדעת שאני אפס ואין, ולא יהיה בי שום גאות ושום ממשות. כי אדם חושב כל היום, אני הכי חכם, אני הכי פיקח, הכי מוצלח, הכי מלומד, 24 שעות חושב מחשבות של גאוה על עצמו, ויש לו ראיות על זה. שהוא הכי מוצלח, והכי בעל מזל טוב, והכי פיקח. הראש שלו עובד כל היום, כי המח זה אין סוף. אם היינו פותחים את המח היינו רואים מליון מחשבות בשניה, "אני הכי פיקח הכי חכם הכי מוצלח… התבודדות זה פשוט מאד שנתחיל שעה שלמה להפסיק את הרצף של המחשבות. צריכים להרגע קצת, אתה לא הכי הכי הכי… יש עוד אנשים חכמים בעולם, יש עוד אנשים מוצלחים בעולם, יש עוד אנשים מבינים בעולם. הנשמה שלך היא מסכנה, היא לא יכולה לחזור לשורש שלה. היא רוצה להיות "אין", הנשמה היא אלוקית, היא לא רוצה לשמוע את הדמיונות האלה. תן לה מנוחה שעה אחת ביום! ועיקר ההתבודדות הרבי אומר, זה בלילה. ("כי אזי הוא עיקר שלמות ההתבודדות, כי אז דייקא יכולים לבא לבחינת ביטול הנ"ל – ליקו"מ נ"ב). ולזה דייקא צריכים לילה, שקט, שאף אחד באמת לא חושב עכשיו איך להשיג את הדולרים ואיך לרוץ לבנק וכו' בשעה שכולם ישנים, רדומים, אז תשב ותתבודד ותעבוד על ענווה. ורק התבודדות כזאת מבטלת את כל הגזרות וכל הדינים ואם ח"ו רואים גזרה בשעת ההתבודדת, סימן שלא התבודדתי נכון. התבודדתי להיות משה רבינו, התבודדתי לראות את אליהו הנביא. להביא את המשיח. שזה הכל משאלות נפלאות. אבל זאת לא תכלית ההתבודדות. ובאמת כשאדם מתבודד ויושב על הארץ ויודע – כל רגע אני טועה, כל מחשבה שלי, כל ביקורת שלי, וכל שיפוט שלי, וכל הסתכלות שלי , הכל זה טעויות. אז מיד תבוא הגאולה השלמה בב"א.
(בצד השני !!!).
"צער השכינה" – אדם אחד הגיע לנחם אלמנה, והיו לה הרבה בנים, ולכל בן ובן שלה היו צרות רבות מאוד, ויסורים, וקשיים נוראים. והוא התחיל לנחם כל ילד וילד, כל אחד עם הצרות שלו……………עד שהגיע לנחם את האלמנה. ואז אמרה לו האלמנה, לכל ילד וילד יש את הצער שלו, אבל אני בנוסף לצער שלי אני סובלת את הצער של כולם… איך אפשר לתאר את הצער של האלמנה הזאת !!. האלמנה זאת……….היא השכינה. מה שקורה, זה ששוכחים בכלל שיש שכינה, שוכחים שיש צער הכלל, כל אחד עם הצערים שלו, כל אחד עם היסורים שלו, כל אחד עם הקשיים שלו…….באמת קשיים נוראים !, אבל הצער הכי גדול הוא, שאנחנו שקועים בצער הפרטי שלנו, אנחנו לא מצליחים להתעורר ולהתרומם ולהגיע לשורש של כל הדברים ששמה פגענו, בסיבת הסיבות ובעילת העילות, ושמה נכשלנו והפרדנו ע"י חטאנו את ה' מהשכינה., בדרך כלל כל אחד שקוע בצרות של עצמו, אפילו שומע צרות של אחר, אומר אוי אוי, נאנח בשבילו קצת, עוזר לו קצת , מנחם אותו, מבקר אותו, ואחר כך חוזר לתוך עצמו. אבל בתשעה באב' זה יום מיוחד שמצליחים להתרומם, ולהזיל דמעה על הכלל, תשעה באב זה יום כזה שהצליחו חז"ל, ע"י כל הקינות, והאבלות, עם כל המסורת של כל גדולי ישראל בכל הדורות, להחדיר בעם ישראל את "צרת הכלל", את צרת השכינה, את החורבן האמיתי, שהוא חורבן כל העם כולו, והוא לצאת מצרת הפרט ולהגיע לצרת הכלל. ומסופר על נפוליאון שהגיע בתשעה באב' לבית הכנסת, וראה ציבור שלם יושב ובוכה ומתאבל, שאל אותם, למה אתם בוכים ? על מה אתם בוכים?, אמרו לו על חורבן בית מקדשנו, שאל מתי היה החורבן ? ענו לו לפני אלפיים שנה, אמר להם, אם כך – אני מאמין שאתם תיגאלו, אני מאמין שיש לכם עתיד, אני מאמין שיש לכם שליחות קודש בעולם, כי אם אתם מסוגלים עם שלם, בכל מקום, בכל בתי כנסיות, בכל קצווי תבל, לא לשכוח מה שהיה לפני אלפיים שנה, ולהמשיך לבכות ולהתאבל, ולחשוב על זה, זאת אומרת שאתם מחוברים לשורשים שלכם, ויש לכם תקווה להגיע לתכלית, להגיע לבניין בית המקדש שלכם. וע"י שכל אחד יושב ובוכה ומתאבל, ומתחבר לשורשים שלו, לעילת העילות, לסיבת הסיבות, ומשתתף בצרת הכלל, בצרת השכינה, ע"י זה יזכה לראות את הגאולה. כמו שכתוב "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"(תענית ל'. ב').
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א' א')
כל ספר משנה תורה (ספר דברים) נראה לכאורה כמיותר ח"ו – כי כל דבריו הם חזרה על מה שכבר נאמר בספרים הקודמים. והלא ספר זה, ספר דברים, אינו נופל בערכו ובקדושתו משאר ספרי התורה, והלכה פסוקה היא : ספר תורה שחסרה או מיותרת בו אות אחת – הוא פסול, כי בכל אות וקוץ (תג) בספר התורה מרומזים תילי תילים של הלכות (מנחות כט'). אם כך, לשם מה בה ספר דברים, ומה מיוחד בו ? שכן, כאמור, הוא חוזר על כל הנאמר בספרים הקודמים ? אלא – אומר על כך בעל "נתניבות המוסר" – עניינו של ספר משנה – תורה הוא תוכחה. שהרי מה היא התוכחה ? – הבאת דברים הידועים לאדם מהעבר, כדי שישפיעו בחיוב על מעשיו בהווה ובעתיד. וזו היא כל תורת המוסר, לחזור על הדברים שכבר נלמדו, ולהביאם אל הלב, וכזה הוא ספר משנה תורה, שכולו הוא מוסר. לא בכדי היה "היהודי הקדוש מפשיסחא" לומד בכל יום כמה פסוקים בספר "משנה תורה" – חומש דברים – ואמר, שהוא כספר מוסר עבורו, שהרי הוא כשומע מפי המוכיח, משה רבינו, ולא כקורא בספר גרידא. הרב הקדוש רבי בונים מפשיסחא זצ"ל נתן עצה לאדם שנפשו חושקת לשוב בתשובה, שילמד בכל השנה בספר דברים, וכך יתעורר ליבו בתשובה. והדבר נרמז במלה "אלה" – ר"ת: השיבנו אבינו לתורתך. (בני ציון).
"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' (א' מא').
בסדר הוידוי של יום הכיפורים, אנו אומרים: "על חטא שחטאנו לפניך בוידוי – פה". ותמוה הדבר: וכי הוידוי הוא חטא? והרי ההפך הוא הנכון, שהרי הוידוי הוא משלבי התשובה!, אלא, שההדגשה כאן היא בכתוב "בוידוי פה" – כלומר, וידוי שנאמר רק בפה ואילו הלב רחוק מלהתודות באמת… עקרון זה מצאנו בפרשתנו, פרשת דברים, בא אומר משה לישראל: "ותענו ותאמרו אלי: חטאנו לה'… ויאמר ה' אליי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם". על כך נשאת השאלה, מדוע לא התקבלה תשובתם של ישראל? מדוע אומר ה' "אינני בקרבכם"? הרי בני ישראל התודו על חטאם, כפי שכתוב: "ותאמרו אלי: חטאנו לה'" – והרי זה וידוי ברוו. אלא, אומרים חז"ל, שהוידוי היה רק מן השפה ולחוץ שכן, אין הכתוב אומר: "ותאמרו חטאנו לה'". אלא מדקדק הכתוב ואומר: "ותאמרו אלי, חטאנו לה'" – רק אלי- רק כלפי משה רבינו הם התודו על חטאם. אבל הקדוש ברוך הוא, היודע מחשבות לב, יודע שאין זה וידוי אמיתי, הבא מן הלב, ואילו היו מתודים בכל ליבם – וודאי היה סולח להם.
"וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב….".
לאחר הסתלקות הצדיק רבי שלמה הכהן מרדומסק בא חסיד אחד אל בנו וממלא מקומו של הצדיק, וסיפר על מעשה שארע לו עם אביו: "פעם אחת הייתי שרוי במצוקה כלכלית גדולה, ובאתי לפני אביך הצדיק, ופרטתי את צרותי. שאל אותי הצדיק: ממה פרנסתך? השבתי לו שרעייתי הולכת לחצרות האדונים, ומוכרת שם ירקות וכדו' ומזה אנו חיים. אמר לי הצדיק: כתוב בתורה "וחצרות ודי זהב" – דהיינו שהולכים לחצרות, יהיה ו"די זהב". יצאתי מלפני הצדיק נבוך ותוהה על כוונתו, והנה זה פלא – כעבור זמן, מצאה רעייתי בין החצרות חבילה ובה שלוש מאות זהובים. בכסף הזה חתנתי את ביתי, שילמתי את חובותי, ומהיתרה הקמתי עסק, שממנו אני מתפרנס עד היום". אמר לו הבן: "אבי הקדוש היה איש פלאות, אשר את מופתיו ונפלאותיו הלביש בתוך בדיחות ופתגמים, כדי שהעם לא ירגישו במופת".
"מדבר שקר תרחק…".
הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב הלא הוא "סניגורם של ישראל" חזר פעם בצהרי תשעה באב מבית הכנסת, לאחר תפילת שחרית ואמירת קינות. והנה ראה באחת מרחובות העיר אדם מישראל, היושב על מרפסת ביתו ואוכל להנאתו בריש גלי. התקרב הצדיק אל האיש ואמר לו בלחישה: ר' יהודי, ודאי נתעלם ממך, משום מה, שתשעה באב' היום! כלל וכלל לא – שסע האיש את דברי הרבי, תוך כדי לעיסת מאכלו. ושמא אינך יודע, שתשעה באב הוא יום צום בגזירת נביאים קדמונים? – חזר ושאל רבי לוי יצחק. עוד בהיותי ילד לימדוני ב"חיידר" שנביאים אחרונים קבעו צום בתשעה באב', כזכר לחורבן בית המקדש. אני מניח אפוא – הוסיף וטען הצדיק שאינך בקו הבריאות, ולכן הרופאים אסרו עליך לצום היום! הלואי שאהיה בריא כל הימים כמו שאני בריא היום! – קרא האיש בנימה של חוצפה, ובמבט שובבני כלפי הרב הצדיק. נפנה רבי לוי יצחק מן האיש הסועד, נשא את שתי עיניו הלחות כלפי מעלה, וקרא בהתרגשות: רבונו של עולם! הבט משמים וראה, עד להיכן מגיע מידת האמת, הטבועה בליבו של כל אדם מישראל! הנה יהודי פשוט זה, נוח לו לעשות עצמו עובר עבירה, ובלבד שלא להוציא חלילה מפיו דבר שקר…
באדיבות העלון צמאה נפשי 052-763-9126
