הרב מוטה פראנק במכתב הצלה לאחיו הגדול – היזהר מלהצטרף למחלוקת הזדונית כנגד הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א

מאמרים קשורים

וּמִנּוֹתָר קַנְקַנִּים • הכנה בקודש פנימה לקראת כנס 'התאחדות האברכים'

לפני 2 ימים

כשהבעל שם טוב גילה למגיד ממעזריטש את סוד הגלגולים • ליומא דהילולא י"ט כסלו

לפני 2 ימים

"אנחנו יודעים שזה לא אתה, אבל בכל זאת נשחרר אותך" • כיצד הרה"ח ר' אליהו מירב זצוק"ל נסע לאומן במסירות נפש

לפני 2 ימים

הרב מוטה פראנק שליט"א, מבחירי הרבנים המשפיעים בחסידות ברסלב כיום, מתבטא בחריפות כנגד הרודפים את הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א. לאחר שבעבר הבאנו מספר דברי תמיכה חזקים אותם אמר הרב פראנק שליט"א, הגיע לידנו כעת מכתב אותו שלח הרב פראנק לאחיו הגדול, נחמן זאב פראנק. הרב מוטה פראנק, בדרכו שוחרת השלום מוקיע את אחיו על הצטרפותו המוטעית במסע הרדיפה משולל הרסן כנגד הרב ברלנד שליט"א.

"יודע הנך, שכבר פרסמתי דעתי בעבר, לפני כמה חודשים, שיש לדעת רבים וטובים, איסורי תורה חמורים, על כל אדם מהשורה, לקרוא ו/או לשמוע ולקבל את דברי 'לשון הרע' וה'רכילות' שמרננים אודות ר' לייזר ברלנד הי"ו, ובאו הדברים אז בארוכה, ותמציתם: שיש איסור לקרוא ו/או לשמוע ולקבל את דברי 'לשון הרע' וה'רכילות' מ- 10 סיבות..", פותח את דבריו הרב מוטה בניסיונו להציל את אחיו הגדול מהמכשול אליו סחפו אותו רודפי הרב ברלנד שליט"א.

ואז ממשיך הרב מוטה פראנק לפרט את 10 הסיבות בגינם אסור לאחיו (ולכל אחד אחר) להקשיב לדברי הבלע כנגד הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א. 1. שיש לכל אדם חזקת כשרות. 2. ובמיוחד לתלמיד חכם כמוהו.. וגו', צרפנו בזאת את המכתב השלם.

הנה גילוי דעת נוקב נוסף שפירסם הרב מוטה פראנק שליט"א כתמיכה בהגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א

דברים נוספים של הרב מוטה פראנק שליט"א התומכים בהגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א:

רציתי להוסיף עוד נקודת חילוק ברורה ,על הקונטרס 'אל תעמוד על דם רעיך'.

הנה על פי דין תורה אסור להאמין ללשון הרע על פי עד אחד [מעשה הידוע דטוביא וזיגוד,] ואפי' לשני עדים אסור להאמין, אם לא נתבררה עדותם בבית דין על פי חקירה ודרישה, [ו2 עדים הכוונה שראו יחד את המעשה, ולא כאשר כל אחד מעיד על מעשה אחר או דומה].

ואפילו כאשר יש הרבה עדים, אם לא נחקרו בבי"ד אין היתר להאמין.

ואפילו אם יש רגליים לדבר, הרי זה רק בהיתר למיחש בלבד, שעל זה החפץ חיים צווח שהרבה טועים בדבר בענין למיחש שאין זה מקעקע חזקת כשרות כלל, אלא רק היתר להישמר,

ועל כך בדיוק דנו הפוסקים בקונטרס 'אל תעמוד על דם רעיך', שאחר שהעדויות אינם קבילים על פי דין תורה, מה ניתן לעשות כדי להינצל מאנשים סוטים,

ועל כך באה תשובתם בארוכה, שכאשר 'החשש' הוא בעל אומדנא ניכרת, ניתן הרשות לפנות למשטרה, וכל זה בכלל ההיתר שמותר לחוש, שהרי אי אפשר בענין אחר, וכו' שאר ההיתרים.

אבל אם תשים לב היטב, כתוב שם בפירוש שהכל נעשה מתוך 'למיחש', וחלילה לא על דעת לקבל הדברים בהחלטה, כי הרי זה דין שאסור לקבל ולהאמין ללשון הרע, אם לא נתברר כדינה של תורה, ואין שום פוסק בעולם שיכול להתיר איסור זה!!!!!!!

ומה שהני מחררי ריב עושים, לא רק שקיבלו את הדברים בהחלטה גמורה מתחילת הפרשה, אלא ממש עושים מעשה בפועל, דהיינו שעושים 'ביוש' לנאשם וכו' וכו', שזה אסור אפילו בכהאי גוונא שמותר להאמין [כגון דמיהמן כבי תרי – מה שלא שייך בדורינו כלל כדברי הח"ח].

עיין מה שהוספתי כאן למטה.

כלל ז'

ג. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, אִם שָׁמַע מֵאֶחָד, כן הַדִּין, (ד) אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע מִשְּׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, וְלָא מִבָּעֵי (פֵּרוּשׁ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר) בַּדָּבָר, (ה) שֶׁנַּעֲשׂוּ רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, בְּוַדַּאי אֵין לְהַאֲמִינָם, אִם סִפְּרוּ לוֹ, כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ לְפִי דִּבְרֵיהֶן, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, עָבְרוּ עַל לָאו דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל" (וַיִּקְרָא י"ט ט"ז), שֶׁהוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, אִם כֵּן רְשָׁעִים הֵם, אֵיךְ נַאֲמִינָם עַל יִשְׂרָאֵל זֶה, שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר גָּמוּר לְעֵת עַתָּה? דְּהַחָשׁוּד עַל לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע, חָשׁוּד לְשַׁקֵּר וּלְהַחְלִיף וּלְהוֹסִיף, וּמַה בְּכָךְ שֶׁהֵם תְּרֵי, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵין מִן הַמִּנְיָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא דָּבָר, שֶׁאֵין נַעֲשִׂין רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, אִם הָאֱמֶת אִתָּם, אֲפִלּוּ הָכֵי (ו) אָסוּר לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם (ז) וּלְהַאֲמִינָם בְּהַחְלָטָה, דְּאֵין חָל שֵׁם עֵדוּת, אֲפִלּוּ עַל שְׁנַיִם וְיוֹתֵר, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין לֹא, דַּאֲפִלּוּ אִם יֹאמְרוּ שֶׁקֶר, אֵינָם נִקְרָאִים עֵדֵי שֶׁקֶר, כִּי אִם מוֹצִיא שֵׁם רָע בְּעָלְמָא, (וְכִדְאִיתָא בְּסֵפֶר מִצְוֹת קָטָן לֹא תַעֲשֶׂה רל"ה), וְכָל זֶה לְהַחְלִיט, אֲבָל לָחוּשׁ מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַע רַק מֵאֶחָד וְכַנַּ"ל:

כלל ו' ס"י

אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַרְנוּ, דְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, דְּהַיְנוּ לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ חֲזַ"ל, דְּלָחוּשׁ מִיהוּ בָּעֵי (שֶׁלַּחֲשֹׁש אָמְנָם צָרִיךְ). וּבֵאוּר הַדָּבָר, דְּצָרִיךְ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר (כה) בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, הַיְנוּ רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק עַל יָדוֹ, וְלֹא יִהְיֶה זֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ בְּגֶדֶר סָפֵק דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וְלָכֵן מְחֻיָּב עֲדַיִן (כו) לְהֵיטִיב עִם הַנִּדּוֹן בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה, לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִגְרַע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ עַל יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא (הַלָּשׁהָ"ר) לְשׁוּם דָּבָר, [הגה"ה – וְלָא מִבָּעֵי הֵיכָא דִּבְלָאו (וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כָּאן שֶׁבְּלֹא) הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא הוּא כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם בְּלָאו הָכִי (בְּלֹא כָּךְ) גַּם כֵּן נִתְחַזֵּק בָּעִיר לְאָדָם רָשָׁע עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, אַךְ שֶׁעַל יָדָם לֹא יָצָא עֲדַיִן לְגַמְרֵי מִכְּלַל שְׁאָר אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן, (כז) לְהָשִׁיב לוֹ אֲבֵדָה וּכְדֵי לִתֵּן לוֹ צְדָקָה אוֹ לִפְדוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְעַתָּה נִשְׁמָע עָלָיו עוֹד מֵאֲנָשִׁים שֶׁיָּצָא לְגַמְרֵי מִכְּלַל "עֲמִיתֶךָ", כְּגוֹן, דְּשָׁבֵיק הֶתֵּרָא וְאָכֵיל אִסּוּרָא (עוֹזֵב הֶתֵּר וְאוֹכֵל אִסּוּר), כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר דִּבְרֵיהֶם בְּבֵית דִּין, רַק שֶׁאָמְרוּ אֲנָשִׁים בְּדֶרֶךְ סִפּוּר בְּעָלְמָא (כח) אֵין לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם לֶאֱמֶת כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי זֶה מִפִּדְיוֹנוֹ, אִם נִשְׁבָּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ], רַק שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת אֲחֵרִים מִמֶּנּוּ, וְעַל כֵּן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים דְּמַה שֶּׁמֻּתָּר לָחוּשׁ, הַיְנוּ הֵיכָא שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק (כט) לוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים, אִם לֹא יָחוּשׁ לוֹ, (דָּבָר זֶה דְּלַאֲחֵרִים צָרִיךְ בֵּאוּר רָחָב וְעַיֵּן פֹּה בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים וּלְקַמָּן בְּחֵלֶק ב' בִּכְלָל ט' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי שָׁם נַרְחִיב בָּזֶה בְּעֶזְרַת ה'), אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ לְלָשׁוֹן הָרָע וּלְהַאֲמִינוֹ כְּלָל:

יא. וְיֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁנִּכְשָׁלִין בּוֹ הָעוֹלָם בְּעִנְיַן לָחוּשׁ, וְרָאוּי לְדַבֵּר בָּזֶה הַרְבֵּה, אַךְ אֵין כָּאן מָקוֹם לְהַאֲרִיךְ בּוֹ, וְאֶכְתֹּב אוֹתָן אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָּן בַּכְּלָל הָאַחֲרוֹן. אַךְ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דְּמַה שֶּׁאָמְרוּ, דְּצָרִיךְ לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא, הַיְנוּ רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵהַנִּדּוֹן,אֲבָל, חַס וְשָׁלוֹם, (ל) לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ אִם הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא (הַלָּשׁוֹן הָרָע) יָצָא עָלָיו עַל יְדֵי עֵד אֶחָד כָּשֵׁר, שֶׁהֵעִיד עָלָיו כֵּן בְּבֵית דִּין, לֹא מְהַנֵּי, רַק לִשְׁבוּעָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, (לא) שֶׁאֲפִלּוּ רַק לִשְׂנֹא אוֹתוֹ בַּלֵּב עֲבוּר זֶה, אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא (לב) מֵהַחִיּוּבִין שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהַנִּדּוֹן:

ואחר שכן הדברים, תדע דמה שכתבנו מתחלה או לאחרים אם לא יחוש לו וכו' היינו דוקא אם לא יגיע להנידון שום היזק מזה רק שהם ישמרו את עצמם ממנו (כהך עובדא דגדליה בן אחיקם דהיה לו לחוש להלישנא בישא ולספר לאנשיו ששמעתי אומרים שהוא חושב עלינו רעה על כן נשמור את עצמינו ממנו), אבל אם יראה לפי ענין השומעים שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויזיקו או יביישו עבור זה להנידון, ופעמים יוכל להיות שמלבד ההיזק יסובב עוד מזה גם כן מחלוקות עצומות, בודאי אין לו לספר כלל.

מכתב בעל התניא בענין 'בית הדין':