שובו בנים הרב אליעזר ברלנד שליט”א – אתר ברסלב הרשמי הבינלאומי של שובו בנים
מאמרים קשורים
כך חדרתי ללבנון בניסיון למצוא את הנעדר יהודה כץ.
טרנזיט מרוקן מדלק עשה את דרכו בסמטאות צידון. בתוך הרכב – שנים עשר אברכים, חסידי ברסלב, הנוסעים בראשות מורם ורבם, הגה"צ רבי אליעזר ברלנד, בניסיון לגלות את עקבותיו של הנעדר יהודה כץ * בשיחה ראשונה מסוגה עם אריה ארליך, חוזר ראש ישיבת 'שובו בנים' אל חוויותיה של אותה נסיעה מרובת סכנות * הוא מתרפק על תקופת לימודיו עם הגר"א לפיאן ב'כפר חסידים', מספר על היום שבו התגלתה בפניו תורת ברסלב ומחווה דעתו בשורת סוגיות העומדות על הפרק: ועדת פלסנר, מסמך גלנט, בית המשפט העליון וההסתה נגד החרדים.
אריה ארליך, משפחה | י"א בתמוז תשעב 15:51 01.07.12
מעשה עצוב בנער חרדי מבית טוב, שהתגלגל למקום עבודה רוחש חילוניוּת מתפרצת. הנער וכוונותיו, טובים היו: אבוא במלוא חרדיותי, אשפיע מבפנים, אצור חיץ ביני לבין העולם המופקר שסביבי. כך שכנע את עצמו ואת כל הסובבים אותו. כשהגיע לראיון העבודה, נשא חן בעיני מנהל החברה. הוא קיבל אותו לתפקיד בכיר, ולשמחת הנער לא היה קץ. וככל שהתעלה בהיררכיית התפקידים, כך התרופפה זיקתו למקורותיו, עד אשר קרובה היתה הזיקה להיתלות על חוט השערה.
בילדותו, עשה הצעיר שעות של תפילה תחת כנפי טליתו ספוגת הכיסופים והדמע של הגה"צ רבי אליעזר ברלנד, מנהיגה של קהילת שובו בנים. אביו של הנער, שנולד לבית שאינו שומר מצוות, היה ממקורביו ומתקרביו של האיש הפלאי המבעיר בבעֵרת אִשו את לבותיהם של המונים. יום אחד, והנה הבן שהתרחק מוצא עצמו יושב לבד בחדר עבודתו. עמיתיו נטשוהו; יצאו לארוחת צהריים ברחוב העיר, מבלי לעדכנו.
על השולחן, ליד המחשב והעיתונים, מונח היה תרמיל קטן של תפילין. בכל יום הוא מקדיש בין חמש לעשר דקות, לצורך הנחתן וקריאת פרק אחד של קריאת שמע. כעת, משיצאו העמיתים והעמיתות, כשרה היתה השעה בעיניו להניחן ביישוב הדעת. פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת, החלו פסוקי דזמרה להזדמר מפיו, בנעימה כובשת, הולכת וגוברת. היתה זו אותה הנעימה הנשמעת מפי רבי אליעזר הגדול מברסלב, בשעות הרבות שהוא עומד בפני קונו. הנימה הלכה והתגברה, סחטה פרצי כיסופים בלתי ניתנים לכיבוש, מקרקעית מעיין שחשבוהו למיובש. את המעשה שמעתי, כותב השורות, מפי בעל המעשה עצמו, הנמנה על מיודעיי ומכיריי.
"לא שלטתי ברגשותיי באותה שעה", סיפר הלה. "דמיינתי את תפילתו של 'הרב', ומצאתי עצמי מתפלל כמו שהוא מתפלל. במתינות, באיטיות, במנגינה שהמיסה את כל אבריי. שנים לא התפללתי כך. זה היה פרץ מפתיע, בלתי נשלט. משהו שחזק ממך, גדול ממך בכמה מידות. הארה שאין לך מושג מהיכן הגיעה. "כשסיימתי את תפילתי, כעבור שעה וחצי, גיליתי שני דברים: שהשולחן שלפניי רטוב כולו מדמעות שהתפרצו מבלי להישאל לרשותי; ושעמיתיי לעבודה עומדים מאחורי הדלת, ומנסים לשער מה אירע לי פתאום", סיפר הנער השב לכותב השורות.
למחרת הוא כבר היה במחוזות אחרים.
***
מעשה טראגי, בבן ישיבה בגיל מתקדם שהתייתם מאמו לאחר שנים ארוכות שבהן התייסרה בנוראה שבמחלות. יתמות וקדרות ירדו, חבוקים ושלובי זרוע, אל עולמו הפנימי. אמו, שהיתה תקוותו בעולמו, השקיפה משחקי מעל בדעיכת נרו. אביו, שהיה משענתו בחייו, היה עם התאלמנותו לשבר כלי, למשענת קנה רצוץ. לשברי לוחות המונחים בארון. לפני הפטירה, בין שבת איומה במחלקות-אימים להתרוצצות למען ענייני הבית נטול האם – עוד שמע בן הישיבה הצעות שידוך.
עתה, משחשך עליו עולמו – עשו הוא והצעות שידוכיו ברית של אויבים: לא הם התעניינו בו ולא הוא נתקל בהם. הלך הנער ודעך, עד שנשאוהו רגליו, כמעט מבלי משים, אל רחוב החומה השלישית בירושלים, מקום מגוריו לאורך שנים של הגר"א ברלנד הוא נכנס אל הבית בלאט. באותה שעה נמה הרבנית את שנתה. הרב לא רצה להפריעה, על כן פסע עם הבחור על קצות הבהונות, עד שהכניסו אל החדר שכתליו עדים לעבודה פלאית, רחוקה מהשגות אנוש. היתום האומלל החל שופך את מר לבו, גולל את כל התלאה אשר מצאה אותו ואת משפחתו.
מר לי מר, אמר לרב. טוב מותי מחיי. הרב שתק. "בוא נבכה יחד", אמר לו לבסוף רבי אליעזר. נבכה, פשוט נבכה. הקב"ה יאזין לבכי שלנו. והשניים בכו יחד: לא עשר דקות, לא חצי שעה, גם לא שעה. שעה וחצי תמימות היו ידיו של הרב שלובות בידיו של היתום שמעולם לא הכיר, והשניים געו בבכיה, משל היו עוללים שואלי לחם. דמעות שליש זלגו מעיניו של הרב, ונתערבבו בדמעות היתום הזועק.
לאחר מכן, ביקש הגר"א ברלנד מאורחו להמתין קמעא. הוא ירד למקווה, ואחר עלה ונסתפג. בתוך דקה וחצי הפציע שוב בסלון ביתו, הפעם מעודד ומחייך. "שכח מהכל. מכאן ואילך יאר לך השם פניו". גם מעשה זה, שמעתי מפי בעל המעשה – כיום אב מאושר לשלושה זאטוטים.
***
ומעשה שלישי, בבחור חרדי ששפך צקון לחש ליד אבני הכותל המערבי באחד מימי חול המועד פסח, לפני שנים ספורות. לפתע חש בדחיפות והמולה: הגר"א ברלנד מקיים זכר לעלייה לרגל, בראשות המונים מתלמידיו. בלגן שרר מסביב, הן הכל רוצים בקרבת הרב. לפתע נפגשו מבטי הבחור המתפלל, עם עיני המנהיג הרוחני. "עד שבועות תתארס", קרא הגר"א ברלנד.
הבחור שמע, כן תמה: וכי ביקש ברכה?! וכי בוער לו בשלב זה לבוא בברית האירוסין?! מי חשב על כך בכלל?!בין כך ובין כך, באסרו חג השבועות אותה שנה שוברה הצלחת למזל טוב. הבחור הזה הוא אני.
אש תמיד
ברחוב קדושת לוי 112 בביתר עילית, קומה אחת לרדת, אש תמיד תוקד ולא תכבה. בחוץ ייהום הסער, והמונים יבואו מכל הארץ רק כדי לשהות מחוץ לבניין שבו מתגורר מושא הערצתם. מרביתם, כלל לא ייראו את פניו, אלא יסתפקו בשהייה בארבעים אמותיו. התופעה הלכה וגברה, עד אשר הפכה לתעוקה עבור המתגוררים בסמוך. או אז, הזהיר הגר"א ברלנד באזהרה חמורה וכתובה, לבל יהין איש לטרוד את מנוחת השכנים. בלתי אפשרי להתחקות אחר הדמות מלאת הכיסופים וההמיה.
בתוך טליתו של רבי אליעזר ברלנד, עטופה אישיות טמירה ותמירה, נעלמה מאין רואה. סוד חייו, חמקמק מכדי שיפוענח גם בידי הקרובים אליו ביותר. כשהוא מדבר, כמו מרחפות מחשבותיו בספירות אחרות. מהירות החשיבה שלו, גורמת לכך שבני תמותה מועטים מצליחים לעמוד בקצב שבו יפרוס את משנת חייו. מושגים מעולם הסוד מתמזגים בשיחתו – גם בדברו בענייני חולין.
כאותו נר הניצב בפני האבוקה – נראה רבי אליעזר בדברו: כאשר שפתותיו דובבות, כל גופו נע עימן ועיניו למעלה יביטו. בעגה הברסלבאית שהגר"א ברלנד הוא ממעניקי חמתה – מכונה התופעה: נשמת פלא, חידוש בדורו. את דרכו החל בעולמה של חיפה הדתית לאומית של ראשית שנות המדינה. בהמשך הרווה את צמאון נשמתו מבארותיה של תורת ליטא, בהיותו רכון מבוקר עד ליל בין עמודיהן של ישיבות כנסת חזקיהו בכפר חסידים, כולל פוניבז' וכולל וולוז'ין בבני ברק. באותן שנים, דלה ממעיינותיהם של ראש הישיבה הגאון רבי אליהו אליעזר מישקובסקי, המשגיח הצדיק רבי אליהו לפיאן, מרן הסטייפלר ואריות בני ברק התורנית, לפני קרוב לשבעים שנה.
ואת הנחל שינביע לעד את מקורות חכמתו, מצא באומן הרחוקה, בחלקת מחוקק ספון, היכן שיוקדת אִשו של הרה"ק רבי נחמן מברסלב, שלתורתו קירב אלפי מבקשי דרך ואת אורו האיר בפני תחילה קומץ מקורבים שהפכו לישיבה, שהפכו לקהילה, שהפכו לתנועה. בשעות שאינן יום ואינן לילה, רגע לאחר שחזר מתפילה חפוזה בעמוקה ורגע לפני שנכנס, הוא ורמ"ח אבריו ועשרת כוחות נפשו, אל תוך עולם שכולו המיה בלתי ניתנת לניתוק – זכינו לשעתיים תמימות של היחשפות לאחד העולמות הפנימיים המרתקים בעולם.
השעה היא 5.30 לפנות בוקר. קומץ חסידים עומדים בחוץ, מפהקים, נלחמים בעייפותם. מה אתם עושים כאן? שאלתי אותם, והם הגיבו: 'אולי נזכה לראות את הצדיק'. ובשביל האפשרות הקלושה הזו – אולי יזכו לראות את הצדיק – הם לנים ברחובה של עיר, מעבירים לילות תחת כיפת השמים, ולומדים מתוך ספרים קטנים לאורן של עששיות רחוב. תופעה שאין דרך לפענחה. נפתחה דלת חדרו של הגר"א ברלנד, והפציעה דמותו מעוררת הכבוד. הוא כבר עטוף בטלית, עטור בתפילין, וחמוש במבט קורן.
הרב ניגש אלינו, ופותח בברכות השחר. ניכר עליו, כי שעות רבות עברו עליו בתענית. אך הוא, על 74 שנותיו, לאורך ימים, אינו מוותר לעצמו: ברכה אחר ברכה, בנעימה כובשת, בהמיה גוברת, בהתחטאות שאיש לא יעמוד בפניה. כתפיו נעות, עיניו מצטעפות וכל עצמותיו תאמרנה: הנני כאן, לעבדך בלבב שלם. משסיים את ברכות השחר, נפנה אלינו והחל להרצות על גודל ערכם של הימים בהם אנו נמצאים. "בימים הקרובים", הוא מגלה את אוזננו, "יתקרב כוכב הלכת פלוטו לכדור הארץ. זהו מקרה נדיר, המתרחש אחת למאות שנים".
מכאן, עובר הרב להציג בפנינו, במשך עשרים דקות תמימות, את המבנה האסטרונומי כולו – השמים וכל צבאם – על נתוניהם, מספריהם המדויקים, ומשמעויותיהם הרוחניות. מעטים המוחות שבעולם שיוכלו לעקוב אחר הרצאת הדברים, המקפלים תורה וכתובים, רמב"ם וזוהר, כתבי חסידות ונסתרות רזין. מנושא לנושא הוא עובר. ספרים נערמים זה על גבי זה, והתחושה היא של מעמד הגדול במידות רבות ממידותיו של האדם הממוצע. הגר"א ברלנד נוטל כמה דפים מבלוק הכתיבה שבחיקי, מוציא מכיסו עט נובע שצבעו כחול, ומשרבט את גרמי השמים והילוכם, את נתוני צבאיהם וקצב לכתם. לאחר מכן הוא מסביר, כי בשבת שחלפה, ג' בתמוז, שוב חוזר היום שעליו נאמר: 'שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון'.
"גם אז, כשיהושע בן נון עצר את השמש, חל ג' בתמוז בשבת". לפיכך, אומר הרב בסוף הדברים, נצחונם של 'האחים המוסלמים' במצרים מובטח; הקיצוניות בעולם הערבי מרימה ראש, ואנו אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים. מה עניין נצחון הקיצונים במצרים לדרך הילוכם של צבאות השמים? זהו דבר הידוע ליודעי דעת עליון.
"תכתוב", מורה לי הגר"א ברלנד, "שימי ההילולא של הצדיקים הכי גדולים בדור האחרון חלים בימים אלה. כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, כ"ק האדמו"ר מצאנז זי"ע, כ"ק האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זי"ע. נוסף על כך, נציין בימים הקרובים את ימי הזכרון לבעל בעל המגן אברהם, המגיד מטריסק, העטרת צבי מזידיטשוב, רבי נחמן מהורדנקא, סבו של הרה"ק רבי נחמן מברסלב, תלמיד הבעל שם טוב.
"בדיוק עכשיו", אומר רבי אליעזר הגדול ופניו להבים, "כשאנחנו מתארגנים לקראת כנס ההתעוררות הגדול (ראה מסגרת) חלים הימים הכי גדולים בכל השנה. גם גזרות אומן היו בימים אלה – ה' ו', ו-ז' בתמוז תקכ"ח – הם התחוללו על ידי איוון גונטה יימח שמו. שלושים אלף יהודים ברחו לאומן, חשבו למצוא בה מקלט, והגרף לבית פוטצקי ניסה להגן עליהם, ואחר כך הרגו את בתו".
אבודים בצידון
אבק שריפה, הדף יריות וריח חרוך שלטו ללא מיצרים בסמטאות צידון העוינת, בשעה שקבוצה בת תריסר חסידים עשתה בה דרך חתחתים הרפתקנית וסוריאליסטית, בתוך טרנזיט חורק, בעל מושבים קרועים ומיכל צחיח מדלק. הימים ימי מלחמת לבנון השנייה, לפני שלושים שנה בדיוק. ימים אחדים קודם לכן, נחטפו החיילים זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, חזי שי, אריה ליברמן וזוהר ליפשיץ, במהלך קרב סולטן יעקוב, שבו לחם צה"ל מול הצבא הסורי, על צומת דרכים מדרום לכפר סולטן יעקוב. הקרב בבקאע שבלבנון, נצרב לעד כפצע פתוח בתודעת מדינת ישראל. הרוגים, פצועים ושבויים רבים היו בו לצה"ל, ושלושה מחיילי המילואים החטופים, נעדרים עד עצם היום הזה. שקעו אל החור השחור, ועקבותיהם לא נודעו, לא ייוודעו לעולם.
בתוך גיא הצלמוות הזה, צעדו שנים עשר חסידי ברסלב, בעלי פאות פזורות, פנים מאובקות, עיניים טרוטות ושיניים נוקשות. בראש הקבוצה עמד מי שכבר אז נודע כבעל הנהגה יוצאת דופן, הרואות את הנס כטבע, את העקוב כמישור ואת הנועזות כדרך חיים.
"בואו עמי ללבנון, נחלץ את יהודה כץ", פקד על חסידיו. תנאי אחד התנה עמם: האמינו בכל לב, שאין עוד מלבדו. יום קודם לכן, הוגדשה סאת המכאוב בחדר הרב. יוסי כץ, אביו של החייל הנעדר יהודה כץ, הגיע ודמעות בעיניו. ההיכרות החלה לאחר שבנו הנוסף של יוסי כץ התקרב אל הרב ואל דרכו. כעת, בצר לו, במר לבו, בהיחטף מחמד עינו, ביקש הפעלת אמצעים שמימיים, למען אתֵר את בנו יהודה. כץ פגש במבט נחוש של עבד פלאי לאלוקיו, שמעולם לא ידע מורך לב מהו. סופה של עלילת החיפושים בחוצות צידון העוינת, כמו גם תחילתה ומהלכה, נותרו סתומים ועלומים במשך שנים.
את זאת ידעו הכל: כץ לא נמצא – הוא נעדר עד עצם היום הזה. פה ושם נידבו משתתפי המסע המסוכן רסיסי מידע; מעולם, כך לטענת מקורבי הגר"א ברלנד, לא נשמעו מפיו שחזורים מדויקים לקורות אותו היום – לבד מהשיחה שבה זכינו להשתתף השבוע, ברון יחד כוכבי בוקר, בקומה 1- של רחוב קדושת לוי 112, כאשר כשרה היתה השעה בעיני הגר"א ברלנד להוציא את התרחשויות אותו היום עמוס הסכנות והנסים, לאור עולם.
מתי היה הרב בלבנון? שאלנו.
"זה היה בתשמ"ב, זמן קצר לאחר קרב סולטן יעקוב", אומר הגר"א ברלנד ונהרה סתומה נשפכת על פניו. "ניסינו לחצות בחשאי את הגבול ללבנון, בדיוק בפרשת עקב, שבה נאמר: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו – לכם יהיה… מן הלבנון… "
"חדרנו ללבנון, הגענו עד צידון. נסענו בכפרים, כדי לחפש את הנעדר יהודה כץ. בכל מקום, מחבלים ירו עלינו. התלבשנו בכאפיות, היינו שנים עשר אנשים. הנהג היה אחד מתלמידי הישיבה, ברוך שרביט.
"האזור כולו, היה זרוע מחסומים. בתחילה חשבו שאנו דיפלומטים, היו מחסומים בדרכים. כשהתקרבנו למחסומים לבשנו את הכאפיות. כשהגענו לצידון, היינו לבושים רגיל. חשבו שאולי אנחנו כמרים, אנשי דת. עברנו את כל המחסומים. פתאום קלטו שאנו יהודים, והמחבלים החלו לירות עלינו. יצאנו משם בנסים".
לא הצלחתם להגיע לכץ?
"לא, ניסו לעצור אותנו. "אמרתי: אנחנו צריכים אמונה, לזכור ש'אין עוד מלבדו'. אנחנו הולכים לחפש את יהודה כץ – מוסרים את הנפש. "בסוף הגענו למצפה רשאיה אל-פוחאר, שני קילומטר מהמקום שבו נחטף כץ, בצפון מזרח לבנון, ושם ראינו בדיוק את הנקודה שבה נחטף החייל הנעדר". הדברים נאמרים מפי הגר"א ברלנד בשטף, משל אירעו הדברים אך שלשום. תאריכים, שמות ומקומות נשלפים מראשו ביעף – אות לראש אנליטי, לבור סוד שאינו מאבד טיפה. אמונתו בכוח הנס, מוחשית היא עד טלטלה. זר שלא שמע זאת, לא יבין. "ניסינו לעבור את הגבול. חשבנו לאתר פרצה בגדר או לחתוך את הגדר – אבל הצבא הישראלי זיהה אותנו. רצו לעצור אותנו, להביא אותנו לדין. "ואז קרה נס. לילה קודם היינו במחנה רשאיה, מסרתי בחדר האוכל שיעור תורה בפני חמישים חיילים. המפקד, שהאזין לשיעור, אמר לי: 'אני לא מבין בשביל מה אנחנו צריכים להילחם פה – בכל יום נהרגים יהודים'.
"אמרתי לו: 'אם לא תגֵנו פה, יכבשו את מטולה'. אמר: שיכבשו את מטולה – לא אכפת לי'; אמרתי: 'הם יכבשו את חיפה'. אמר המפקד: 'שיכבשו, לא איכפת לי'; אמרתי: 'יכבשו את תל אביב'. אמר: לא אכפת לי. למה שיהודים ייהרגו בכל יום?! יש כאן רימוני יד, מוקשים. החיילים שלי נהרגים ונפצעים, עולים על מוקשים'.
"אמרתי למפקד: 'אם לא תגנו – יכבשו את ירושלים'. והוא אמר: 'ירושלים? עד כאן, על ירושלים לא נוותר'. "אחרי שמסרנו שיעור בן שלוש שעות, המשכנו בדרך. למחרת, כשרצינו לעבור את הגבול, הביאו אותנו החיילים למפקד, שיעמיד אותנו לדין. "המפקד אמר: 'האנשים האלה, תנו להם חסינות, אל תעשו להם שום דבר, כלום. הכניסו אותם לחדר האוכל, שיאכלו, שיישנו, תנו להם את המעדנים הכי טובים".
מה היתה מטרת ההסתננות ללבנון?
"המטרה היתה לגלות את יהודה כץ, שנעדר כמו רון ארד"…
הם חיים?
"רון ארד בטח שאינו בין החיים".
ויהודה כץ?
"יהודה כץ – היום כבר שלושים שנה בדיוק לחטיפתו. יוסף הצדיק נעלם 22 שנה. אני אמרתי להורים שלו: עד 22 שנה יש תקווה; היום, לאחר שלושים שנה, כבר אין תקווה. אבל אז ניסינו לעבור את הגבול, ניסינו להביא אותו".
באותה שעה הוא עוד היה בין החיים?
"כן. כשהחזירו את הנעדר חזי שי, במטוס מלבנון לגרמניה, שאל אחד החיילים ששמרו עליו את חברו: 'זה יהודה כץ?' אמר השני: 'לא, זה חזי שי'. על סמך הדיבור זה ידענו שהוא חי, ועשינו רבות למען החזרתו: הפעלנו את הצלב האדום, נפגשנו עם ראש הממשלה האוסטרית, עשינו הרבה".
זה היה יותר מדי עבור הגר"א ברלנד, שהליכותיו כהליכות מי שפרוש מהעולם והבליו, וראשו נטוע בשחקי מעל. עשר דקות תמימות של שיחת חולין – זוהי תופעה נדירה במושגיו. מכאן, הוא עובר למשנה וגמרא, קבלה וגווילי חסידות – וערמת הספרים המתגבהת מעל שולחנו הקטן, כמעט ומסתירה את פניו הקורנות.
מחיפה למאה שערים
בארבע אמותיו של ראש ישיבת שובו בנים, אין מקום לגדרי זמן, ואין זמן להגבלות מקום. לילו כיום יאיר, מקומו עשוי להשתנות בן רגע. בשניה אחת הוא בביתו, ובשניה שלאחריה יוכל לשעוט לקברי צדיקים בצפון הארץ או בכפרי שומרון, כי כך עלה במחשבה. שעתיים בלבד הוא נם – בשעות הבוקר, לאחר שסיים את תפילת שחרית. בלילות, שקוד הוא על ספריו. ערמות דפים צהובים סדורים מאחורי מקום מושבו, בחדר לימודו. אלו קטעי תפילה אישיים שחיבר, מכתבים שכתב לקונו, וחידושי תורה ששרבט לעצמו.
המועד שנקבע להיכנסנו אל חדר משכיותיו, עמד תחילה על עשר בלילה. סמוך למועד, הציפו את הרב רגשות כיסופים לנשמתו הגדולה של התנא רבי יונתן בן עוזיאל, שעליו נאמר: כל עוף הפורח מעליו, מיד נשרף. מכונית הדורה הובאה, והרב נסע עמה לעמוקה, לפקוד את ציון התנא. בחזרתו, אמר לנו: "אמרתי לאנשים בעמוקה, היו שם חמש-מאות איש: אתם לא רואים את האש והאור? הרי גדולים צדיקים במיתתן מבחייהם. יש כאן אור גדול ונורא", סתם הרב ולא פירש, ויהי לפלא. המועד הבא שנקבע לנו, היה ארבע לפנות בוקר. כשעמדנו מחוץ לביתו, דווח לנו שהרב התעניין, בעוד הרכב עושה את דרכו בכביש הסרגל, האם אנו ממתינים. חשוב לו לפוגשנו.
שעה קלה לאחר מכן, כבר עמדנו בפני דמות הפלאים ורשמנו כל הגה. יטעה מי שיחשוב, שאחד ממנהיגיה הבולטים של חסידות ברסלב בדורנו צמח בתוך ערוגת ה'שול' במאה שערים או ה'קלויז' באומן. את תורתו רכש בצעירותו על הסטנדר בכפר חסידים ובכולל פוניבז' בבני ברק. רבותיו הועידו לו נצורות דווקא בעולם הישיבות הליטאי, אלא שנשמתו נכספה וגם כלתה לחצרות הנחל הנובע.
"גרתי בחיפה האדומה, הייתי היחיד בבית הספר עם כובע. אמרו לי: ניתן לך מכות אם תבוא עם הכובע, אבל הייתי בא בכל יום עם הכובע. ראש הישיבה צעק עליי: למה אתה פורץ גדר, זה לא דאורייתא. אמרתי לא, אלך עם כובע. "רבי יחזקאל ברלנד – רב בנהורא, בנו הוא אחד העסקנים בחצור, כל חסידי גור במקום מכירים אותו – הוציא בעקבותיי את הציציות בחוץ. הוצאתי אותו מהתיכון והכנסתי אותו לישיבה של הרב יעקב אדלשטיין בהוד השרון. הוא לא למד בחיים גמרא אך כשהרב אדלשטיין בחן אותו, ישר הבין את הכל. היה לו ראש פתוח. עד היום יש לו ראש פתוח".
כמה זמן למד הרב בכפר חסידים?
"בכפר חסידים למדתי שלוש שנים וחצי – מגיל 17 וחצי. באתי לשם בי"ז בתמוז תשט"ו, בדיוק לפני 67 שנה. ראש הישיבה היה הגאון רבי אליהו אליעזר מישקובסקי זצ"ל, שנפטר בכ' בטבת. הוא היה אחד הגאונים שבדור".
חברים לספסל הלימודים מתארים התמדה נוראה – הרהבתי עוז
הגר"א ברלנד, ברצותו ללמד את צעירי הצאן התמדה מהי, מאשר: "הייתי לומד כמעט עשרים שעות ביממה", הוא מגלה.
"הגר"א מישקובסקי זצ"ל אמר לי: אתה חייב לצאת אל השדות, להתבודד".
הרב הכיר אז את דרכה של חסידות ברסלב?
"בכלל לא ידעתי שיש ברסלב. לא הכרתי אפילו את השם ברסלב.
"הגעתי ממקומות אחרים, לא ידעתי שיש חסידויות. אבל ראש הישיבה אמר לי: לך בכל יום שעתיים אל השדה. אם לא תעשה זאת, הראש שלך יתפוצץ, יתפוצץ לך איזה וריד".
מה למדו שם?
"רק גמרא, ראשונים, אחרונים, ריטב"א רשב"א, קצות החושן. אבל זהו היסוד של ברסלב: אנשים טועים, חושבים שברסלב זה ריקודים, לרקוד ברחובות. זוהי טעות. אדם שאינו לומד גמרא בעיון, אומר רבי נחמן, מכונה 'פעסל קישקעס', חבית מעיים. כתוב בשיח שרפי קודש, חלק ב', סעיף רנ"ז, שרבי נחמן אמר: 'איך וויל מיין זאך זאל גיין אויף ליטוויטשע העצער – תהיו ליטאים. "ה'מגיד' היה תחילה ליטאי, כולם היו ליטיאים. אחרי שתהיו ליטאים, אמר רבי נחמן, תבואו אליי. שאלו את רבי מנדל מנמירוב, שגדל תחילה באשכנז והיה הולך עם מעיל קצר ולאחר מכן התקרב למגיד והתפלל בהתלהבות בוקעת רקיעים: מה הועיל לך המגיד? והוא השיב: כשהייתי באשכנז, הייתי צריך להחזיק את הנשמה שלי, שלא תפרח; כשהגעתי אל המגיד, הנשמה פרחה"…
בכיה של חידה
הוא מתחדש תמיד. בכל רגע נתון מתמלא הגר"א ברלנד עזוז וערגה, אותן הוא חוצב מהרי נוגה אשר לא דרך בהם אדם. במשנתו, כל יום, כל שעה, כל רגע – נושאים בחובם אור חדש, אשר לא היה כמותו מיום שבו נתלו מאורות ברקיע השמים. כשבאתי בשערי ביתו, הוא השמיע בפניי בארוכה את מעלת וסגולת היום הזה. "אלו הימים הכי חשובים בשנה", אמר לי, וסיפר על הפלוטו המתקרב אחת למאות שנים (בסכום השנים נקב במדויק, כך גם בסך הקילומטרים החוצצים בינו לבין כדור הארץ).
הוא נקב בתאריכי יארצייט של מאורי הדורות, ואמר כי זהו הזמן להתחדש, זה הרגע להתקרב, זוהי העת ואין בלתה. מאוחר יותר אבין, כי כמעשהו בתקופת תמוז, כן מעשהו באב ובאלול, ובכסלו ובשבט, ובכל השנה כולה. כל יום הוא מיוחד, כל רגע נדיר. קולמוסים, בלוקים לכתיבה וספרים פתוחים לרווחה – הם התפאורה הקבועה על שולחנו של הרועה הרוחני. את המיית לבו יעלה על הכתב. את צקון לחשו, יתעד למען יעמדו לדורות. את כיסופיו יחלוק עם סביבתו. אם תרצו, זהו פשר הכריזמה הבלתי מצויה, הממגנטת אליו אלפים.
בכפר חסידים, שאלתי את הגר"א ברלנד, הסתופף הרב בצילו של 'המשגיח' רבי אליה לפיאן?
קולו של הרב מתרפק כהתרפק עולל לחיק אמו: "שלוש וחצי שנים היה רבי אליה לפיאן המשגיח שלי בכפר חסידים. מאוד קירב אותי. הוא אמר לי: ממך ייצא ראש ישיבה גדול. הייתי אז בחור בן עשרים.
"לרבי אליה לפיאן היתה ענווה ושפלות. לא אשכח את תפילתו, שנאמרה בכוח, בדמעות. היה בוכה בתפילתו. בסדר מוסר, שהיה נמשך חצי שעה, הייתי יושב בספסל הראשון לידו, ובאמצע ישב בחור נוסף, שאיני זוכר את שמו. כשלמד 'שערי תשובה', היה 'המשגיח' בוכה בכיות נוראות. הייתי בוכה יחד איתו. כל הישיבה היתה רועדת.
"רבי אליה אמר לי: 'כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם' – הכוונה לקב"ה. שאדם צריך לדעת שהכל שייך לקב"ה: התבונה שיש לי, החכמה, הכח, הכל. מי שמכיר בכך וחי בתחושה כזו, מביא גאולה לעצמו ולעולם". @להיכן המשיך הרב מ'כפר חסידים'?
"יצאתי מהישיבה בגיל 21, אז נישאתי. למדתי חודש בכולל פוניבז', עד החתונה. לאחר החתונה למדתי בוואלוז'ין".
עם מי למד הרב באותה תקופה?
"היו הגאונים רבי בן ציון במברגר, רבי יחזקאל לוונשטיין ורבי חיים פרידלנדר. כולם שוכנים כבוד בבית החיים של פוניבז'. עם רבי חיים פרידלנדר למדתי בחברותא, והייתי ישן בביתו. הרב שמואל הלר, מרבני חיפה, זוכר שאמרו לי בפורים: צא לריקודים. אמרתי: אני לא מסוגל לעזוב את הגמרא. רצו לשפוך עליי מים – אך לא הצלחתי לסגור את הגמרא".
הרב זוכר את ראש הישיבה ר' נח שימעונוביץ זצ"ל?
"אותו אינני זוכר. הוא נפטר בה' אייר, הייתי אז בכפר הרואה. ביום פטירתו קרה לי מעשה נורא". בשלב זה, קולו של הגר"א ברלנד נסדק, ודמעות זולגות מפניו הזכוֹת.
"יצאתי ביום העצמאות, כולם הלכו להשתולל, לשתות, אני לא יכולתי, נשארתי ללמוד וכולם חגגו בחוץ. ישבתי ולמדתי בחדר השיעורים בישיבה של כפר הרואה. לפתע הגיעה שמועה, שר' נח שימעונוביץ', ראש ישיבת כפר חסידים, נפטר. התחלתי לבכות כמו ילד קטן".
הרב הכירו?
לא, רק חודש לאחר פטירתו הגעתי לישיבה שלו. למרות זאת, געיתי בבכיה". צמרמורת חולפת בגוונו. בשעה שהגר"א ברלנד מגולל את קורות אותו היום שבו נפטר ראש הישיבה שאותו לא הכיר – שוב הוא בוכה. הנוכחים בחדר, רוטטים מהתרגשות.
אם הרב לא הכירו, מדוע בכה?
"אני לא יודע עד היום… בכל פעם שאני נזכר בזה, אני מתחיל לבכות. כולם הלכו להשתולל, אני נשארתי ללמוד, ובכיתי על פטירתו של רבי נח שימנוביץ'.
כיום הרב צועד ומנחה המונים לאורו הגדול של הרה"ק רבי נחמן זי"ע. איזה נכסים נשארו מאותן שנים בישיבות ליטא?
"ללמוד כל היום, 18 שעות ביממה. כתוב בספרים, שאין צלם אלוקים לאדם שלא למד את כל הש"ס. אם אדם רוצה למגר את מחשבותיו הרעות, עליו ללמוד גמרא. אנשים חושבים שדי בנסיעה לאומן; אבל המחשבות הרעות לא חולפות אם לא עוסקים בלימוד גמרא".
היתה לרב היכרות עם הסטייפלר זצ"ל?
"לאחר נישואיי, נצמדתי אליו. למדנו מדי יום בחברותא, במשך שעה. היו לי שאלות ותשובות אתו, שהתנהלו בכתובים. הכל נעלם לי".
הרב הכיר אז את בנו הגר"ח שליט"א.
בוודאי. לא מכבר, כאשר הוא ישב שבעה לאחר פטירת הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, הוא חיכה שאבוא לנחם. ירדתי מהמטוס מארה"ב עם סיום השבעה, ואמרו שמחכים כדי שאבוא לנחם. "הרבנית קניבסקי ע"ה, היתה מורה בסמינר אור החיים, וגם הרבנית תבלח"ט לימדה שם. הרבנית קניבסקי אמרה, שקיבלה חיזוק ויראת שמים מהרבנית תהילה ברלנד, שמעירה הילדים בשלוש בבוקר, לוקחת אותם ללדרמן, ומחנכת את בנות ישראל שעות רבות – משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהרים".
מתי החלה ההיכרות עם משפחת קניבסקי?
"בכפר חסידים שמעתי על הסטייפלר. שלחתי לו מכתבים, והוא היה עונה לי. שאלתי אותו, מה יותר חשוב: להוריד את הבלורית או לגדל זקן. היה לי צ'ופ ענק, אף אחד לא יכול היה להתחרות איתי… הסטייפלר השיב: קודם תסיר את הבלורית, וזקן תגדל אחרי החתונה…
לך דומיה תהילה
הגר"א ברלנד הוא מנהיגם של המונים מקרב חסידי ברסלב בדור זה. רבים מהם ראו דרכו את האור כי טוב, והותירו מאחורי גוום את חייהם הקודמים. רבים אחרים – הם חסידים מדורי דורות, שראו בו צינור טהור להשפיע בו מתורת רבם.
מתי דבקה רוחו הגדולה של הרב בתורת הרה"ק רבי נחמן מברסלב?
נהרה כובשת מזדרחת על פניו של הגאון הצדיק רבי אליעזר ברלנד. "חודש לפני החתונה, התחלתי ללמוד בספר 'משיבת נפש'. ראיתי סודות ודברים נעלמים, אבל לאחר מכן זה נעלם לי.
"הרבנית התחילה ללמוד את ספרי ברסלב בגיל 15. כשאחיה היה בן 13, הוא קיבל ספרי ברסלב לבר מצווה, והיא החלה ללמוד ולדבוק בזה. "כשבאנו בברית הנישואין, היא שאלה אותי: 'אתה יודע מה זה ברסלב?' אמרתי: 'זה בכלל לא מעניין אותי, זה לא בראש שלי'. אמרה לי הרבנית: 'לא אדבר איתך עד שלא תתחיל ללמוד ספרי ברסלב'. "נישאנו בכ"ח אדר, ושנה תמימה הצגתי בפניה מצג שכביכול אני לומד ומסתכל בספרי ברסלב. רק כעבור שנה, בחול המועד פסח, נסענו ברכבת מחיפה לתל אביב, כדי לקחת משם אוטובוס לבני ברק, ואז היא גילתה שאינני לומד בספרי ברסלב".
כיצד גילתה?
"בדרך, התחילה הרבנית לשאול אותי שאלות מתוך הספר 'סיפורי מעשיות'. אמרה לי: מה, אתה לא מכיר את הספר? ואז התחלתי ללמוד וראיתי דברים נוראים – כל החכמות שבעולם, שירת הציפורים. רבנו אומר, שאם לא מנגנים את התפילה היא לא עולה למעלה. על ידי 'זמרו', זוכים ל'משכיל'. נאמר: 'אז ישיר משה' – ללמד שכל החכמות והשכלים בעולם באים משירת משה.
"על הרבנית שלי ניתן לומר: שלי ושלכם – שלה הוא. הכל בזכות הרבנית, שאמרה לי: לא אדבר איתך עד שלא תלמד ספרי ברסלב". הגר"א ברלנד נוטל פסק זמן קצרצר משטף דיבורו. בחדר משתרר שקט נדיר, ואחר חוזר הקול להתבדר ברמה:"אבל אם מי שלא לומדים גמרא, אין להם שום שייכות לברסלב.
"כשנסעתי לאומן בדרכונים מזויפים, בשנים שלפני קריסת המסך, פגשתי את ראשי הממשל בקייב, שאמרו לי: אנו יודעים מדוע אתם העם הכי חכם בעולם – כי יש לכם את הגמרא, התלמוד. לכן אתם כה חזקים".
ועכשיו רוצה הממשלה להגביל את מספרם של לומדי התורה – כדי שכל השאר יילכו לצבא…
הגר"א ברלנד: כל הטענה שלהם היא, שכביכול ישנם בחורים שמסתובבים ואינם בישיבה. אמר לי אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר: אנחנו לא רוצים את אלה שמסתובבים אלא את אלה שלומדים.
"הם מתעלמים מהעובדה ששבעים אחוז מצעירי תל אביב אינם מגוייסים, בגלל השתמטות ובגלל כל מיני מרעין בישין. אז מה אתם נטפלים לבחורים החרדיים? גם אם יש בחור שמסתובב – הוא עדיין רחוק מהמושגים של הצבא: הוא לא רוצה לעשות עברות. תשעים אחוז מאלה הבחורים שמסתובבים, חוזרים לתלם לאחר החתונה, זוכים ליישוב דעת ולומדים תורה, וחלקם מחפשים פרנסה לשעות הפנאי, משש עד עשר בערב. הם לא מסתובבים כל החיים.
"אבל כשהם (מי שתובעים גיוס לציבור החרדים. א. א. רואים בחור ישיבה, הם כועסים מקנאה, שהרי ללמוד גמרא שמונה שעות ברציפות – היא המשימה הכי קשה בעולם, יותר מלהרים 300 קילו של שקי קמח וחול. כשרצו לשבח את אשכול סיפרו שהרים 120 קילו… ללמוד גמרא זה הרבה יותר קשה… "תראו איך בצבא מנסים להפיל אחד את השני, עיין ערך מסמך גלנט. המסמך הזה יוכיח את האהבה הגדולה שרוחשים אנשי צמרת הצבא זה לזה. זו ההוכחה לכך שיש שם איבוד ערכים".
ויגבה לבו רגליו נטועות בארץ, ראשו מגיע השמימה: שבירת הכלים, רפ"ח ניצוצין, ל"ב נתיבות חכמה ועוד מושגים מעולם האצילות שהוא עוסק בהם תדיר – אינן מפריעות אותו מלדעת מהנעשה בעולמות תחתונים ולהביע את דעתו בסוגיות שעל הפרק.
אזרחי ישראל חוששים מאיראן…
"אין מה לפחד, מי שמפחד אלו האירופאים. ראש ממשלת בריטניה אמר שאם איראן תתחמש בנשק גרעיני, עלולים טילים גרעיניים לעוף לעבר לונדון. מטהרן ללונדון מפרידים 3,700 ק"מ. "שום אומה לא הצליחה להשמיד את עם ישראל. נאפוליון, כשהיה בארץ ישראל, אמר: אם הייתי כובש את עכו הייתי כובש את רוסיה – מעכו לרוסיה הכל פתוח – ואם הייתי כובש את ארץ ישראל הייתי כובש את כל העולם. הצבא הצרפתי היה הצבא הכי מנוסה הכי נחוש והכי מאומן – ולמרות זאת לא הצליח לכבוש את ארץ ישראל".
צריך לתקוף באיראן?
"ברור שחייבים לתקוף באיראן, אבל צריך תחילה הסכמה מהאומות. אסור שתהא מרידה באומות. אנשי 'נטורי קרתא' סבורים שעד שעראפת או חאלד משעל לא יחתמו על מדינת ישראל אסור לעשות כלום… אז זו טעות, אבל ברור שפעולה כמו תקיפה צריכה הסכמה. האיחוד האירופאי יסכים, מלבד רוסיה ששולחת לסוריה אמצעי תקיפה".
העולם רוצה בטובתנו?
"העולם רוצה להכחיד את עם ישראל. מיט רומני אמר ביום ראשון בבוקר – מוצאי שבת שם – שאובמה חושש מתקיפה ישראלית באיראן יותר מהאפשרות שישראל תוכחד על ידי איראן. אובמה מיהר להכחיש".
לאחרונה גוברת המתיחות בין הציבור החרדי לציונות הדתית, בין היתר על רקע אי ההירתמות החרדית למאבק נגד פינוי גבעת האולפנה. שלבסוף ייעשה בהסכמה. מה דעת הרב בנידון?
"הסיפור החל לפני ביצוע תכנית ההינתקות – אז החרדים לא עמדו לימין גוש קטיף. זו היתה טעות, אך הסיבה לכך היתה, שבדיוק שנה קודם לכן, נתנו אנשי המפד"ל יד למזימה לגיוס בחורי הישיבות. מה שיש עכשיו עם ועדת פלסנר, היה גם אז, שנה לפני ההינתקות. תקפו את ליצמן, למה לא הגיע להטיל וטו לוועדות וישיבות. הסיבה לכך היתה שבדיוק שנה לפני ההחלטה לגרש, המפד"ל הלך עם שינוי.
"אז הם לא יכולים להטיף מוסר לחרדים – למרות שזו טעות שלא לעמוד לימין החרד"לים. אדם ששומר שבת ומניח תפילין – יש לעמוד לימינו. "אבל אז היתה הכרזה לגייס את כל בחורי הישיבות, אני זוכר את זה. טומי לפיד זלל את החרדים. היו להם חמישה עשר מנדטים, ונהיה מהם אפס".
ומה יהיה עם בנו של לפיד?
"גם כן, אין לו שום כוח".
נתניהו עומד בראש הקואליציה הגדולה בתולדות המדינה. זו לא סכנה?
"זו סכנה גדולה, אבל אם יבקשו לגייס את בחורי הישיבות, הממשלה תתפרק".
לנוכח המתקפות, יש תחושה של התגוננות בקרב חלק משומרי המצוות…
"אלה שמתגוננים, עושים טעות גדולה – הם הופכים את היהדות לחוכא ואיטלולא. 'ויגבה ליבו בדרכי השם'. אנו יכולים לראות שהחילוניות הצמיחה את כל הרעות החולות".
לבד בשכם
עד היכן צריכה להיות מסירות הנפש לקברי צדיקים?
"פעם בחודש אדם צריך לנסוע, בימי שישי".
גם אם יש בכך סיכון?
"קבר יוסף הצדיק זה עניין אחר", מסייג הרב.
"אני הייתי הולך לשם ברגל – הייתי הראשון שהגיע לשכם לאחר שנכבשה.
"הייתי הולך בכל יום, היה פחד אימים – הערבים פחדו מיהודים. הייתי גר אז בבני ברק. עליתי לרחוב ז'בוטינסקי, כדי לקחת משם אוטובוס לכפר סבא, בשלוש לירות. משם המשכתי ברגל עד יוספטל, ומשם לקבר בנימין בן יעקב. הייתי מתבודד שעה, נוסע לקלקיליה, במונית של שבעה ערבים. לא אחת עשו לי סימן של שחיטה על הצוואר, ואני עשיתי להם סימן בחזרה.
"בקסבה של שכם הייתי הולך חמש דקות, עד לקבר יוסף, לבד, לבד… היום אני מגיע, רואה עומדים עם M16. אני אומר להם מה צריך את זה…
"ללמד את בני יהודה קשת… כתוב במדרש שוחר טוב, שעל כל חץ היה כתוב השם המפורש, וכל חץ היה חודר באלף אויבים. אם יש אמונה, אין צורך בכלים שכאלה". כשהם רואים יהודי, הם רואים טנק שנוסע לפניהם.
***
כשיצאנו מביתו של הצדיק הפלאי, כבר זרחה חמה במלוא תוקפה. הוא ליווה אותנו החוצה, כשידו אחוזה בידנו. צנומה היא היד, חמימה, שופעת טוּב. פניו קורנות, מפיקות נהירו עילאה. בעוד אנחנו צועדים החוצה, ממשיך הגר"א ברלנד להשמיע שטף אדיר ובלתי נתפס של דברי תורה. הרב מדלג במהירות מעניין לעניין, מפסוק בתנ"ך לציטוט מהרמב"ם, ומשם לדברי הזוהר ותורותיו של רבי נחמן מברסלב – עד שנראה כי ילוד אשה מן המניין לא יוכל לעמוד בקצב הנדיר.
"מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה", מסיים הרב בציטוט מספר ירמיה. "כל מה שאמרנו על התקרבות הכוכב פלוטו, משפיע רק על הגויים. עם ישראל נמצא מעל המזל". מבט אל שחקי מעל, ילמד כי הפלוטו עשה כמה צעדים נוספים בדרך לכדור הארץ. עבורנו, זהו נתון אסטרונומי גרידא. עבור רבם של אלפים מחסידי ברסלב, זהו עוד סימן לכך, שהגיעה העת להכשיר עוד אלפי לבבות לתשובה.
